מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה אלרן,

נולדתי בשנת 1942 וגדלתי בעיר רוצה שבצפון בולגריה.

עליתי בגיל טרום חובה ביחד עם משפחתי לארץ ישראל, מאחר והחיים בבולגריה היו קשים מאוד.

אני לא זוכרת את המלחמה. מילדותי בבולגריה אני זוכרת רק את גן הילדים שהייתי בו, איך לימדו אותי להחזיק עיפרון, אני זוכרת את מגרש המשחקים ותהלוכות שהיו נוהגים לעשות באחד במאי.

בילדותי

יש לי זיכרון אחד מובהק מאוד, כאשר אמי עומדת מוכנה כבר עם מספר מזוודות, היינו מוכנות לעלות לרכבת שהנאצים היו מסיעים בהם את היהודים אל מחנות ההשמדה, אך לפתע הגיעה הוראה לא לעלות אותנו לרכבת.

השואה בבולגריה הייתה נס מבחינתי, העם הבולגרי לא נתן לנאצים הנוראיים להרוג את היהודים, הוא מרד ועשה הכול על מנת להשאיר אותנו בחיים.

משפחתי ואני התגוררנו בבולגריה גם בזמן השלטון הרוסי הברוטאלי. אמי סיפרה לי שפחד שרר ברחובות עד כדי כך שבכל פעם שהלכה ברחוב, היא דאגה להסתכל מעבר לכתפיה על מנת לבדוק שאף אחד לא רודף אותה ומאיים על חייה.

החיים בישראל לאחר העלייה

כשעלינו לארץ, התיישבנו בכפר סבא ברחוב תל חי, אירחה אותנו משפחה ממוצא תורכי נחמדה מאוד. היו להם שני צריפים, את הראשון הם בנו עבורם, זה היה צריף קטן וצנוע. הצריף השני היה גדול יותר ובעל ארבעה חדרים, בשלושה חדרים התאכסנו חיות המשק כמו כבשים וסוסים, ואילו החדר הרביעי היה מיועד למשפחתי הקטנה ולעוד משפחה בעלת ארבע נפשות. הצטופפנו בחדר הצנוע למשך הרבה מאוד זמן, ישנו על מזרונים דקים עם אותם הבגדים שעלינו איתם לארץ ישראל ללא שירותים או אפילו מטבח.

לאחר שנתיים, בלי כל ידע בשפה העברית, התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי – "אוסישקין." ביום הראשון הגעתי בלבוש שמקובל בבולגריה ולא כל כך מקובל בארץ ישראל, גרביים לבנים ארוכים וסרט גדול על ראשי. ילדים צחקו עליי כל כך הרבה, שכבר התביישתי להוציא מילה מפי. ילדי הכיתה היו ילדים אכזריים, הם לא ידעו לקבל את העולים החדשים, כמעט ולא הבינו בכלל מה זה אומר, משפחותיהם היו משפחות שמבוססות היטב עם עבר ארוך בכפר סבא.

הוריי שייכו לי מורה פרטית שתלמד אותי לדבר עברית, לקרוא ולכתוב. ברגע שלמדתי את השפה העברית באופן שוטף הבטחתי לעצמי שמעכשיו אני מדברת רק עברית, לא בולגרית וגם לא לטינית. אמי הייתה היחידה מבני משפחתינו שידעה לדבר עברית.

אמי הייתה אישה מיוחדת מאוד, הערכתי אותה בכל ליבי! למשך תקופה ארוכה היא הייתה המפרנסת העיקרית בבית, היא למדה לתפור. בעבר המקצוע של תופרת נחשב כמקצוע שמכניס הרבה כסף.

אני ואמי לא תמיד הסתדרנו, רק בתקופה האחרונה של חייה, גרנו אחת ליד השנייה, כאשר רק קיר אחד משותף מפריד בינינו. למדתי להכיר אותה, שוחחתי איתה ונפתחתי אליה.

בילדותי הייתי גם מאוד קרובה לסבי, שהיה יקר לי במיוחד, היה לנו קשר מקסים. היינו מבקרים אותו בחגים וכמקובל בתקופה ההיא, היינו מנשקים לו את ידו מתוך כבוד והערכה. הוא נהג לטייל איתי בכל רחבי הארץ, דווקא איתי, מכל הנכדים הקטנים.

כשהייתי בת שמונה עשרה וחצי התחתנתי עם שרגא, אהוב ליבי ואב ילדיי.

אני ושרגא הכרנו בחתונה של חבר משותף והבטחנו אחד לשנייה כי נתחתן לאחר השירות הצבאי שלי כשאנחנו יציבים כלכלית. מאחר והשירות הצבאי שלי לא התרחש כמו שחשבתי שהוא יהיה והיה חסר משמעות עבורי, אמרתי לשרגא שאני רוצה להתחתן כבר עכשיו, וכך היה. השתחררתי מהצבא, לאחר שנה, אני ושרגא אמנם לא היינו יציבים כלכלית כל כך, אך התחתנו.

בגיל עשרים כבר ילדתי את בני הבכור.

לימים, שרגא פתח מוסך משלו, הוא היה מכונאי מעולה!

ילדתי עוד שני ילדים חמודים מבעלי האהוב שרגא, וכעת הם חיים ברחבי הארץ.

הזוית האישית

יגל והילה: נהנינו מאוד לפגוש את חנה היקרה, למדנו ממנה הרבה על החיים בבולגריה בזמן המלחמה ועל החיים בארץ ישראל בקום המדינה. אנחנו מאוד אוהבות לשמוע סיפורים כאלה!

חנה: להשתתף במיזם הזה היה מבחינתי אור גדול. נפגשתי עם נוער נפלא סקרן ומכבד את האוכלוסייה המבוגרת. כל לחי למארגנים שנזכה לראות עוד בני נוער כמוכם ולהעביר את הסיפורים האישיים שלנו, תודה ענקית!

חשוב לי להעביר מסר משמעותי מאוד, והוא לשמור על ארצנו מאוחדת.