מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי נסטור פלדשטיין נולדתי בבואנוס איירס בארגנטינה בשנת 1945. עליתי לארץ בשנת 1975.

הסיפור שלי מתחיל בגיל 27 בעיר לנוס, עבדתי כמנהל בית ספר. לביה"ס קראו לייססטר.

בית ספר טכני ששירת ילדים משכונות עוני. מטרתו של בית הספר היתה להעניק אפשרויות והזדמנויות ללמוד מקצוע לילדים משכונות מצוקה.

כאשר אני מסביר על שכונות עוני אני מתכוון לילדים אשר גרו יחד עם הוריהם בפחונים. בהם חדר אחד עם שירותים בחוץ ללא מים זורמים. הילדים בקושי אכלו ארוחה אחת חמה ביום. בדרך כלל היו משפחות מרובות ילדים, לעיתים בלי אבא ולעיתים בלי אמא. הסיבה לכך הייתה כי האבא היה בבית סוהר או שהאמא הייתה נרקומנית. גורמי רווחה בקושי יכלו לעזור להם. לאותם ילדים לא היה מי שיעזור להם לצאת ממצב כל כך עגום. אני בעצמי החלטתי שזה לא מספיק שהם מגיעים לבית ספר ללמוד אלא הייתי מתעניין לעומק בחיי הילדים מחוץ לשעות בית הספר.

כמנהל, דאגתי לארגן ימי תרומות, דרך פעילות בידור, על מנת לגייס כספים לילדים ולהורים ביחד, תוך שיתוף גורמי הרווחה.

במקרים מסוימים הייתי עורך ביקורי בית בעיקר בימים שהילדים לא היו מגיעים לבית הספר, כדי לברר מה קורה איתם. הילדים לא היו מגיעים מסיבות שונות: הם היו חולים, לעיתים ההורים היו חולים והם היו צריכים לשמור על הילדים הקטנים. זכור לי במיוחד מקרה אחד כשהגעתי לבית ומצאתי את האמא מחבקת בידיים תינוק מת. התשובה שקיבלתי על שאלתי מה קרה? קיבלתי תשובה מהאמא שלא היה לה כסף לנסוע באוטובוס לבית החולים. היה  לי מאוד חשוב לדעת!

כתוצאה מהתערבות שלי הציונים של התלמידים עלו וגם הנוכחות שלהם והמעורבות של ההורים גם עלו בבית הספר.

הזוית האישית

יותם: היה לי ממש כיף בתוכנית זאת מכיוון שלמדתי הרבה על סבא שלי, גם שהוא היה מנהל בית ספר לילדים מרוששים. סבא נסטור: היה לי ממש כיף להיות בתהליך הזה עם יותם וזה כיף לי שאנחנו ביחד.