מאגר סיפורי מורשת

מהרבן שמסיאן נולדה בשנת 1941 לאביה שוכרולה (הילל) שקיב ולאמה שושנה. כיום היא בת 81, אם לארבעה וסבתא לעשרה אך לא תמיד זה היה כך. זה יהיה סיפור נעוריה של מהרבן שמסיאן, סבתא שלי.

באיראן בשנות ה – 40 לא היה את השפע של היום, משפחות היו גדולות יותר והיו צריכות להסתפק במעט כמו המשפחה של סבתא שלי, הם מנו עשר נפשות. משפחתה גרה בבית גדול מאוד עם גינה והרבה חדרי שינה אך הם לא גרו לבד. בשכונה היהודית שבה התגוררו שכנו ארבע משפחות בבית אחד, כמעט 40 נפשות שחיות זו לצד זו, היו צריכות להסתדר ביחד עם תא שירותים אחד וחדר או שניים למשפחה בשביל לישון.

רוב שעותיה ביום סבתי הייתה בביתה ובשאר השעות היא למדה בבית הספר היהודי "אטהד" במשך ארבע שנים. בניגוד להיום, שיש בבתי ספר מקצועות רבים, בעבר היו מקצועות אחדים ובסיסיים ביותר כגון: קרוא וכתוב בפרסית, מתמטיקה ומעט מאוד עברית. בזמנה הפנוי סבתי נהגה לשחק עם ילדי שכניה או לעזור לאמה בעבודות הבית.

לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר "אטהד" סבתי למדה עוד ארבע שנים בבית הספר "אורט" שבו למדה תפירה ולאחר שסיימה אותו בהצטיינות היא כבר היתה בגיל 16, בשלה להתחתן. סבתי ומשפחתה הלכו לשדכן, כמו כולם באותה תקופה. השדכן מצא לה בן זוג להקים איתו משפחה וכך היא הכירה את מרדכי שמסיאן.

לאחר ארבע חודשים של הכרות הזוג היה מוכן להתחתן ולכבוד החתונה אמה של סבתי הורישה לה את כיסוי הראש שהיה בחתונה שלה. לאחר שסבתי ילדה, גם בנותיה התחתנו עם כיסוי הראש הזה וכך גם כל נכדותיה, ובברית של נכדיה עם כיסוי הראש היא כיסתה את הכסא של אליהו הנביא. כיסוי הראש היה מעוטר בחוטי זהב השזורים בתוכו היוצרים דוגמאות פרחים.

בגיל 18 סבתי ילדה את בתה הבכורה דיאנה, בגיל 20 היא ילדה את בתה השניה סופי, בגיל 22 היא ילדה את בנה השלישי יוסי ולאחר תשע שנים בגיל 31 היא ילדה את אבא שלי בני.

לאחר בניית המשפחה צצו מחשבות לעלות לארץ, אך זו הייתה רק מחשבה, הסיבה לעלייתם הייתה כאשר פרצה מלחמת איראן-עיראק ב-1980, אך לא היה ניתן לצאת מאיראן ללא דרכון והממשלה לא הסכימה לתת דרכון לכל אחד. לכן חלק עלו בתור "פליטים" בצורה לא חוקית, כמו דודי יוסי: בשנת 1983 הוא רכב על סוסים וחמורים עד תורכיה ומשם טס לישראל והתיישב בנתניה. בשנת 1987 דודותיי דיאנה וסופי קיבלו דרכונים שאיפשרו להן לצאת מאיראן וכך הן טסו מאיראן לתורכיה ומתורכיה לישראל והתאחדו עם יוסי.

בשנת 1989, לאחר שהמלחמה הסתיימה, סבי, סבתי ואבי אשר הוצפו געגועים, החליטו לעלות לישראל למרות שלא היו להם דרכונים. "לא יכולתי להישאר כשילדיי רחוקים כל כך" היא אמרה. הם נסעו בלילה עד פקיסטן ומשם טסו לשוויץ כדי לקבל תעודת פליט, משם הם טסו לישראל והמשפחה התאחדה באושר במדינת ישראל.

הזוית האישית

שחר הנכד המתעד: בזכות התכנית התחברתי לשורשים שלי ואני מרגיש קשור יותר למשפחת שמסיאן.

מרהבן: אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לספר את סיפור חיי ולהעביר אותו הלאה לדור הבא.