מאגר סיפורי מורשת

שמי רות כהן, נולדתי בביתי, בתל אביב, להורי מיכל ונתן.

בתאריך א' באב 3.8.1951, ביום שישי בשעה 11:30, אמי כרעה ללדת באמצע הכנות לקראת שבת. הלידה החלה ולכן מקום הולדתי הוא בביתי.

קצת על ילדותי

שנות ילדותי המוקדמות עברו עליי במרכז תל אביב ליד הים שם שיחקנו, חברותי ואני במשחקי רחוב (תופסת, חמש אבנים, מחניים, מחבואים ועוד…) זו הייתה תקופה משוחררת ועם הרבה שמחה.

אבי נתן – ממובילי שיירת הדסה   

מאז ילדותי שמעתי את סיפורו של אבי שהיה אחד ממגני הר הצופים, קראו להם שיירת הדסה. שיירה זו כללה רופאים שעבדו בבית החולים הדסה בהר הצופים, עובדי האוניברסיטה העברית, ומגני ההר. השיירה הובילה חבילות עם ציוד רפואי לבית החולים שהיה נצור. בנוסף הובילה השיירה מזון לחולים ולצוות הרפואי. היות ובית החולים היה מובלעת בתוך הר ומשני צידי הדרך שכנו כפרים ערביים השיירה הייתה מותקפת כל פעם מחדש. היו תוקפים את השיירה עם כלי נשק וכן מוקשים בצידי הדרך כדי לשבש את דרכה של השיירה. נתן, אבי היה חלק ממובילי השיירה.

אבי נתן ממובילי שיירת הדסה

לאחר התקפות רבות פנו מובילי השיירה לבריטים לעזרה ואלה נענו בחיוב ואיבטחו את השיירה תקופה קצרה. באפריל 1948 עמדה לצאת שיירה גדולה, הם קיבלו הבטחה ממפקד הבריטים שאין בעיה והשיירה יכולה לצאת לדרך מפני שהדרך בטוחה. לאור ההבטחה, השיירה יצאה לדרך, למזלנו ולשמחתנו אבי נתן לא יצא בשיירה זו מפני שהיו יותר חיילים ממה שהיה צריך, אז 15 חיילים וביניהם אבי נשארו מאחור.

השיירה יצאה עם אמבולנס משוריין שלקח את מנהל בית חולים הדסה, אוטובוסים עם עשרות נוסעים אחיות, סטודנטים ועוד משאיות עם לוחמים מחופשים לשוטרים, משאיות עמוסות מזון ואספקה רפואית לבית החולים.

היו גם חולים שבאו לטיפול ואז השיירה יצאה לדרך. לאחר זמן מה, השיירה עלתה על מוקש ומשני עברי הדרך הותקפו על ידי כנופיות ערביות. באותו רגע חיילי השיירה הזעיקו עזרה ומההגנה נשלחו לעזרתם משוריינים. אולם, הבריטים עצרו אותם באמצע הדרך ולא נתנו להם להמשיך. בהתקפה זו נהרגו 80 איש חלקם קפצו מהאוטובוסים להימלט, אך ירו בהם באוויר.

בין ההרוגים היו 20 נשים, וילדים, מנהל בית חולים הדסה, מנהל האוניברסיטה, רוב הרופאים שעלו לתגבר את בית חולים הדסה, בין ההרוגים היה גם הארוס של רננה בן גוריון.

מאותו יום לא עלו יותר שיירות לבית חולים הדסה ובסופו של דבר בית החולים נסגר כי לא היה מי שיביא להם הספקה. בית החולים נפתח שוב לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 כאשר ירושלים חוברה. בטקס חגיגי נפתח שוב בית החולים על הר הצופים ומתפקד עד עצם היום הזה.

החיילת הראשונה בחיב"ה!

בשנות ילדותי ובגרותי המוקדמת שמעתי סיפורים מאבי על שירותו הצבאי לפני קום המדינה וגם לאחר קום המדינה וסיפורי המלחמות שלקח חלק בהם. והנה, הגיע זמני לגיוס מאוד רציתי לעשות שירות משמעותי עקב סיפרו של אבי.

סיימתי את לימודיי ולאחר בגרות הגיע יום גיוסי לצה"ל. בזמנו לא ידעו לאן מספחים אותנו לפני אלא רק ביום הגיוס היו מעדכנים אותנו לאן אנו מסופחות. המתח היה בעיצומו, ופתאום קראו לי ולעוד קבוצת בנות שהיו חלקן חברותי מבית וזה שימח אותי מאוד שאנחנו יחד. הוכנסנו לאולם והחלו להסביר לנו שהוקם חיל חדש ושמו חיב"ה – חיילות בשירות המשטרה.

כמובן שהחל בכי והתנגדות רצינית לא רצינו להיות הראשונות שפותחות את החיל שעדיין לא ידענו מה מצפה לנו. הקצינות שטחו בפנינו מה תפקידה של חיילת חיבה, אז כדי להרים לנו, אמרו: "שבחרו בפינצטה את הבנות הטובות ביותר בגיוס זה". הייתה לנו הרצאה מה תפקידנו ומדוע הוקמה סיירת חיבה, מי שהעבירה לנו את ההדרכה והשכנוע הייתה מפקדת החן הראשית.

חיילת ראשונה בחיב"ה

את הטירונות עשינו בנעורים, במשך חודש וחצי ושם גם עברנו קורס מזורז בערבית

חיבה הוקמה בשנות ה-70 לאחר מלחמת ששת – הימים ישראל התמודדה עם איום טרור בלתי פוסק במרכזי הערים, מטעני חבלה הוטמנו כל יום במקומות הומי אדם, באולמות, בצמתים סואנים, חופי ים, כל יום היו קורבנות רבים ובעקבות תרחישים אלו הוקמה סיירת חיבה שהוצבה  ממטולה ועד אילת לרוחבה ולאורכה של ישראל.

תפקידנו היה להקים מחסומים, לבדוק מי נכנס והאם יש לו אישורים להיכנס לישראל. רבים היו באים עם מטעני חבלה לא פעם נתפסו, או ברחו.

סיירת חיבה הייתה גם בשווקים, באולמות בכל מקום שהיו צריכים. מקרה שקרה לנו הייתה ידיעה שקבוצת מחבלים נכנסה במטרה לפוצץ את בורסת היהלומים שברמת גן, נשלחו כמה רכבים, אני הייתי ברכב השני האמצעי. הרכב הראשון כבר היה קרוב ליעד ופתאום נפתחה לעברו אש. אחת מחיילות חיבה ששמה חנה קבלה צרור כדורים ברגל ברגע זה בקשו מאתנו לעזוב את השטח עם חנה לבית החולים שם קיבלה טיפול רפואי.

עוד מקרה שקרה יצאה יחידת חיבה לנמל לבדוק רישיונות ותעודות אחת החיילות הותקפה באכזריות על ידי הגברים שנמצאו ברכב, הם נתפסו אולם לחיילת זה לא עזר ועד היום היא נכנסת ויוצאת מבית חולים גהה. לאור המקרים שקרו לאחר 3-4 שנים פורקה סיירת חיבה לאחר מכן גיבו חיילות מגב שעד היום פועלות עם רובים בגבורה רבה.

ממרחק השנים אני מבינה שלהיות חיילת חיבה נתן לי הרבה.

לפני היותי חיילת חייתי "בתוך בועה" לאחר היותי חיילת נפתחתי לעצמאות, קבלתי בטחון. אספתי חברות נפש שמלוות אותי עד היום, יום יום. דרך פרוייקט הקשר הרב דורי אני מבינה שסגרתי מעגל כי כאשר הייתי חיילת הוצבתי ליד סבתי וסבי, ובהפסקת הצהריים הייתי הולכת עם הצוות שלי והם קבלו אותנו בשמחה "ובארוחת מלכים" ובסוף כל ארוחה היו מספרים לי את סיפור חייהם שלא ידעתי, וזה כמו שעכשיו שאני יושבת עם נכדתי הילי ומספרת לה סיפורים מחיי.

כאשר הם הלכו לעולמם בשיבה טובה, סיפרתי לאמי שהיא ביתם את הסיפורים ששמעתי מהם, היא פערה זוג עיניים מפני שאלו סיפורים שלא הכירה קודם.

הזוית האישית

רות כהן: עקבות המסע בתכני הקשר הרב דורי עם נכדתי הילי, עלו בזכרוני סיפורי הדורות של משפחתי, סיפורים ששמעתי מפי סבא, אבא והסיפורים שאני מספרת להילי.