מאגר סיפורי מורשת

שמי סבטלנה דובגניץ', שם נעוריי – צ'יקובסקי. נולדתי בתאריך ה- 18 לינואר 1972 בעיר קאלוש, עיר קטנטנה במערב אוקראינה, בת לנדיה ומטביי צ'יקובסקי. אמנם נולדתי בעיר, אך מרבית זכרונות ילדותי הם מכפר פרהינסק בהרי הקרפטים, שם חיה סבתי מריה. כשהייתי בת 6 סבי נפטר ואמי שלחה אותי לסבתא מריה בכדי שלא תהיה לבד, כי לא היה לה שם אף אחד. השנים המשמעותיות האלו השפיעו על חיי ועיצבו אותי למי שאני היום.

לי ולסבתא מריה היה חיבור מיוחד, הכי אהבתי שסבתא הייתה מספרת לי סיפורים. סיפורים על חייה, על ילדותה ואיך שגדלה. יכולתי שעות להקשיב לקולה, לעצום את עיניי ולדמיין את הרפתקאותיה, להסתובב ביער בין העצים, להקשיב לקולות המים בנהר וללקט פטריות. היא לימדה אותי לאהוב את הטבע, שאפשר לפנות לשם בעת הצורך. היא לימדה אותי להדליק נרות ואהבת המשפחה. ממנה למדתי שאם תעשה טוב לאחר זה תמיד יחזור אליך. למרות שעברה הרבה בחייה, ליבה תמיד היה מלא חסד ואהבה.

בין סיפוריה הטובים היו גם סיפורים עצובים, על איך שברחה עם משפחתה עם פרוץ המלחמה מכפר הולדתה קורדיבניבקה שליד עיר בוצ'אץ', ועל המסע שעברה מעיר לעיר עם חמשת ילדיה עד שהגיעו לכפר השקט בקרפטיים. בזמן המלחמה, בהפגזות הטילים של גרמנים, אחת מבנותיה של סבתא נפצעה ואיבדה את רגלה, היא הייתה סך הכל בת חמש. הגרמנים לא ריחמו אל אף אחד, הם הרגו את כל היהודים בכפר ובעיר, כל מי שלא הצליח להסתתר או לברוח.

במשפחה שלי לא דיברו על יהדות, זה היה נושא סגור. רק לפעמים שמעתי שיחות של מבוגרים, אך תמיד זה היה בלחש. כאשר שאלתי שאלות והתעניינתי, סבתא תמיד הייתה מעבירה נושא. גדלתי בסקרנות לגלות את הסיפור האמיתי.

סבתי ואמי לא זכו לראות את העלייה שלי לארץ ישראל. זה היה חלומן השקט. בגיל 26 הרגשתי צורך לדעת יותר וחיפשתי בכל דרך אפשרית לגלות וחלמתי להגיע לארץ. הרגשתי בדמי שאני צריכה להיות בישראל ולהגשים חלומם של דורות.

הזוית האישית

אליאב המתעד: אהבתי מאוד לראיין את אמי, התעניינתי בדבריה ושמחתי ללמוד על המשפחה ממקור ראשון.