מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אבנר וישקין, נולדתי בקיבוץ כפר בלום (בבית חולים בטבריה) בשנת 1948. למדתי הנדסת מכונות באוניברסיטת בן גוריון שבבאר שבע. כיום אני גר בהרצליה, נשוי לתמי ויש לי שלושה ילדים: רותם, אורי ועופר, וחמישה נכדים: בר, עומר, שחר, יונתן ודניאל. אני בעל משרד עצמאי לתכנון וייעוץ מערכות מיזוג אוויר בתל אביב.

הוריי עלו לארץ מלטביה לפני מלחמת העולם השנייה והקימו את קיבוץ כפר בלום שנמצא בעמק החולה שבצפון הארץ בשנת 1942. מהיום הראשון שאני זוכר את עצמי, אהבתי עצמאות ולבנות דברים. כבר בגיל שלוש – ארבע הייתי בורח מבית הילדים ומשוטט בשבילי הקיבוץ ולאורך הירדן בלילות חשוכים. כשגדלתי קצת וכבר יכולתי להחזיק פטיש ומסור ביד (זה היה בגיל חמש) התחלתי לבנות דברים. הקיבוץ דרש מהילדים להיות תמיד ביחד, לקום בבוקר ביחד, ללכת לכיתה ביחד, לאכול ביחד, וללכת לישון ביחד. אני לא הסתדרתי עם זה. אהבתי לעשות את הדברים בעצמי. אהבתי לבנות בתים על עצים, ובגלל שהירדן היה ממש ליד בתי הקיבוץ, בניתי קיאק אותו אטמתי עם זפת ואיתו שטתי לאורך הירדן. במורד הירדן נמצא מפל. בהגיעי אליו לא הצלחתי לבלום והתרסקתי עם הסירה אל הסלעים שבמפל. אחר כך, החלטתי לבנות משהו יותר בטוח ובניתי רפסודה מחביות, קרשים וחבלים. בעזרת הרפסודה הייתי מגיע לבית שבניתי על עץ מהצד השני של הירדן וככה יכולתי לעבור מצד אל צד של הנהר. באחד מניסיונותי לבנות גג לבית שעל העץ, מעדתי והתגלגלתי מענף אל ענף עד שנחבטתי בקרקע, אך ללא שבר. הדבר הבא שבניתי היה מערה בתוך הגדה של הירדן עד שגם שם מפולת של תקרת המערה הבריחה אותי החוצה. אהבתי גם לבנות בתים קטנים מדיקט. בעיקר אני זוכר את מודל הכנסייה אותה בניתי עם חברי אבי והיו לה שני צריחים בצדדים, קשת גדולה במרכז וצלב למעלה. בניתי גם ספינות. ספינה אחת הייתה מסוג ספינת נוסעים והשנייה הייתה ספינת מפרש, שבחרטומה התקנתי דרקון אותו גילפתי מעץ, ושאת המפרשים תפרה לי אימא.

כשגדלתי התחלתי להתעניין גם בכדורגל ובנות, והעבירו אותנו מבית ספר יסודי לבית מגורים של ילדי תיכון. בבית המגורים היה אולם שלא היה בו שימוש. ועלה בי רעיון, איך למשוך את תשומת ליבן של הבנות? ומה יותר טוב מאשר מקום לרקוד בו? ומפה צץ הרעיון להקים מועדון כיתה. לא היה לנו כסף לקנות דברים ועל כן כל דבר היינו צריכים לבנות מאפס. בנינו מחיצות מסדינים וקרשים, הספות היו מזרונים שמצאנו והכיסאות היו מחביות של דגים מלוחים שמצאנו במחסן של הקיבוץ. הפטיפון והתקליטים היו הדבר הכי חשוב כי ככה יכולנו לשים שירי סלואו ולרקוד עם הבנות.

מימין: עבודה בשדות, משמאל: ליד הבית בקיבוץ עם אחותי

בשנת 1966 התגייסתי וב-1970 השתחררתי מהצבא ויצאתי לטייל בעולם. כאשר הגעתי לצפון אלסקה, בעיירת אסקימואים, נגמר לי הכסף, ושם הוצעה לי משכורת תמורת שיפוץ בית וכך יצא לי לבנות גם בחופשה. כשחזרתי לארץ למדתי בבאר שבע הנדסת מכונות כשמאחורי זה השאיפה לבנות דברים חדשים, אבל באמצע הלימודים פרצה מלחמת הכיפורים והסוללה עליה פיקדתי התמקמה ב"פאיד" ליד מצרים. כדי לשפר את תנאי החיים שלנו ניצלתי את הקרשים והקורות שהיו בשדה תעופה נטוש של המצרים, סמוך אלינו, לבנייה של מועדון הסוללה. במועדון בנינו גם אח שעזר לנו להתחמם בלילות הקרים שבמדבר.

בשנת 1981 התחתנתי עם תמי וילדנו שלושה ילדים. בהתחלה בנינו בית בעומר, שליד באר שבע, ולאחר מכן הקמנו את ביתנו בהרצליה בו אנו גרים עכשיו. בניית הבית נעשתה כולה באופן עצמאי על ידינו, כאשר אני התפטרתי ממשרתי והקדשתי את כל הזמן לבניית הבית.

הרצון להכיר עולמות חדשים הביא אותנו לניו ג'רזי, שם התקבלתי כמהנדס אוטומציה ורובוטיקה במפעל רבלון. מפעל רבלון סיפק לי את כל מה שחלמתי עליו כדי ליצור ולהמציא מכונות ומוצרים חדשים. ברבלון רכשתי ניסיון רב בבנייה של מכונות חכמות אותו יישמתי כשחזרנו לארץ בשנת 1993. בשנת 1995 הקמתי חברה עם שותף לתכנון מערכות מיזוג אוויר ומאז אני הבעלים של חברה לתכנון מיזוג אוויר.

אהבת הבנייה והחופש מלווים אותי עד היום, כאשר חלק גדול היום מופנה לבניית המשפחה המורחבת, ושיתוף החוויות עם כל נכדי.

הזוית האישית

סבא אבנר: התכנית נתנה לי אפשרות לספר לנכדתי קצת על החיים שלי, ולהעמיק את ההכרות בנינו.

שחר הנכדה: התכנית הייתה לי מאוד מהנה, עם הרבה מאוד חוויות, ואני חושבת שהמטרה של התוכנית הושגה ובאמת העמקנו את ההכרות בינינו. תודות לדלית, בזכותה ובזכות עבודתה המעולה זכינו לחווית מפגשים נהדרת.