מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא חיה גל

הורי נולדו שניהם בפולין. אימא שלי פנינה קורנברג נולדה בעיר ורשה. אבא שלי מקס בירנצווייג נולד בפולין בעיירה טומשוב מזובייצקי.

אמא שלי פנינה נולדה במשפחה חרדית, בקהילת חסידות גור. היא עלתה ארצה עם כל משפחתה בשנת 1923 כשהייתה בת שבע. בקהילות היהודיות הסתובב באותה תקופה הרב המקובל, הרב יהודה לייב הלוי אשלג, המוכר יותר כ״בעל הסולם״, הרב שכתב את הפירוש לספר הזוהר. הרב התריע בפני יהודי פולין שעומד להתרחש אסון גדול ביהודי אירופה. הוא ניסה לשכנע אותם לעלות לישראל, אך לא הקשיבו לו, יותר מזה, רדפו אותו והוא נאלץ לברוח לישראל.

מהאלבום המשפחתי 

הסבא שלי יחיאל אביה של אמי פנינה, שמע גם שמע, עזב הכל ולקח את בני המשפחה ועלה לישראל. זו הסיבה לשמחתי שמשפחתה של אמי נשארה בריאה ושלמה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כך הם ניצלו ממאורעות השואה. לעזוב את פולין לא היה פשוט! באותה תקופה היה מקובל בחסידות גור שלא עולים לארץ ישראל בלי בירכת הדרך של רב הקהילה. רב הקהילה סרב לתת ברכה לסבא רבא יחיאל והאחרון נאלץ לפנות לרב קהילה אחרת, כי לא נוסעים לישראל בלי ״ברכת הדרך״.

 מהאלבום המשפחתי שלנו

החיים בישראל

בישראל המשפחה התיישבה בחיפה. אימא שלי פנינה, הייתה שייכת בחיפה לאיגוד הספורט ״מכבי״, שם היא פגשה את אבי מקס. אבי מקס שהיה בשנות העשרים לחייו הגיע לישראל לבד במסגרת המכבייה הראשונה והשנייה כנציג צבא פולין באיגרוף (אפילו זכה במקום ראשון במסגרת המשקל שלו). באיגוד ״מכבי״ הורי נפגשו, התאהבו, והשאר היסטוריה….

אבי מקס לא חזר יותר לפולין, במילים אחרות ערק…. והפך לאזרח ישראלי לאחר שנישא לפנינה אמי

הכתובה של הורי

לאחר נישואיהם עברו הורי לגור בקריית ים א׳ בבית קרקע עם חצר גדולה שבה אבי נטע עצי פרי. במשך השנה כולה נהנינו מרימונים, גויאבות, תפוזים ולימונים. אני נהניתי גם מתפוחים שגנבתי מהחצר של השכנים

נולדתי בבית חולים בתר בחיפה (בית החולים זה כבר לא קיים) וגדלתי בקריית ים ממש על שפת הים. באותה תקופה היו בקרייה מכוניות בודדות ומעט בתי מגורים. לא היו: טלוויזיה, מחשב, טלפון נייד ובבתים בודדים היה טלפון ביתי. רוב שטחי הקרייה היו דיונות של חול עם צמחייה אופיינית לאזור החוף עצי אשל שיחי רותם ופרח נר הלילה. הילדות שלי הייתה ילדות נהדרת. כל משחקי הילדות שלנו התרחשו ברחוב. את חומרי המשחק מצאנו ברחוב. שבע אבנים ממרצפות שנשברו, ארבעה מקלות מענפי עצים. טיפסנו על עצים ועקבנו אחרי קיני ציפורים.

 בילדותי עם חברי לשכונה

יצרנו נדנדות מחבלים מצמיגים ישנים. הייתה לנו חמישייה סודית ושביעיה סודית כמו בספרים שקראנו אז. כל שישי שבת היינו נפגשים למשחקי קבוצות, שיחקנו קדרים באים תופסת, ועמודו. כל החיים שלנו התנהלו ברחוב, בשכונה או על שפת הים. בקיץ היינו פותחים את הים מוקדם בבוקר וחוזרים הביתה שהשמש שקעה. ביום נהנינו מסברס, מלון ואבטיח שהביאו לשכונה ערבים ישראלים על גבי חמור או גמל. הם היו מוכרי הירקות שבשכונה. באותה תקופה לא היה סופר מרקט אלא חנויות קטנות לממכר מכולת ירקות ובשר.

בחורף כמו בקיץ שיחקנו בחוץ. שיחקנו בשלוליות, השטנו בהן סירות נייר שהכנו וחיפשנו בשלוליות שעמדו זמן רב ראשנים וצפרדעים. אזור הדיונות, החולות, הפך להיות מגרש משחקים ענק. אחרי הגשם החול נהיה דחוס והפך ליציב כמעט כמו כביש. היינו יוצאים עם אופניים עולים ויורדים, החולות הפכו ממש למגרש מכשולים שכייף לחצות אותו. בחולות קריית ים לא רחוק מהים היה מבצר אנגלי מתקופת המנדט, תקופה בה שלטו האנגלים בארץ. המבצר היה עבורנו אתר משחקים, שיחקנו שוטרים וגנבים ולא היה גבול לדמיון המפותח שלנו.

 חולות ודיונות  בעבר בקריית ים א'

לשכונה היה קצת אופי של כפר, שכנה אחת גידלה בחצר תרנגולות ותרנגולי הודו, אחרת גידלה עז, לשכן אחר הייתה כבשה, ולשכן נוסף היה שובך יונים ענק. כילדים עקבנו אחר הטלת הביצים ובקיעת האפרוחים, עקבנו אחר המלטת החתולים במחסן הביתי, ובכלל היינו כולנו ילדי טבע.

בקריית ים א׳ היה לנו רק בית ספר אחד, בית ספר ״אורים״. כל ילדי הקריה למדו בו. המורים שלנו היו גם השכנים, כך גם הרופא ד״ר גובשיוב, גם אחיות קופת החולים רבקה ולאה, שאם היית חולה וצריכה טיפול האחות הייתה מגיעה הביתה על האופניים. כולם הכירו את כולם וכולנו היינו כמו משפחה גדולה…

בביה״ס היסודי למדנו עד כתה ח׳ (לא כמו היום, לא הייתה חטיבת ביניים) ומכתה ט׳ עברנו ללמוד בבי״ס תיכון ״רודמן״ בקריית ים ב׳ עד הגיענו לכיתה יב׳. שנות הנעורים היו נהדרות. רובנו היינו שייכים לאיזו תנועת נוער, ״החולצות הכחולות״. שרוך לבן, השומר הצעיר, שרוך אדום, מחנות העולים. באותה תקופה נכנסו לחיינו המסיבות ״הסלוניות״, מוזיקה מהעולם הגדול ,ריקודים סלוניים, שנות ה-60. חבר ראשון, התנסות עם סיגריה ראשונה, שנים של התבגרות. בסיומה של תקופה זו הגיע הגיוס לצבא.

בצבא שירתי כמדנית, מדריכת גדנ״ע ,מדריכת נוער לפני גיוס, כהכנה לגיוס, בבסיס ״באר אורה״ ליד אילת. (הבסיס הפך היום לישוב אזרחי), הבסיס היה בסיס סגור מה שאומר שיצאנו הבית פעם בחודש או פעם בחמישה שבועות. היו לנו במקום חיי חברה עשירים לצד פעילות צבאית אינטנסיבית. יצאנו למסעות עם הגדנעים במכרות תמנע, בבקעת הירח, בכל אזור הערבה. שמרנו בעמדות ויצאנו לפטרולים על גבול ירדן. בלילות היינו יוצאים לבלות בעיר אילת. מאוד אהבתי את המסגרת הצבאית וכשסיימתי את השרות נרשמתי ללימודים בטכניון, שרטוט בניין ועיצוב פנים, אך רגע לפני שהתחלתי ללמוד בפועל, קראו לי לשוב לצבא לטובת שירות קבע ואכן חזרתי לשרת בחיל הגדנ״ע כראש לשכת מפקד פיקוד דרום.

תוך כדי שירות הקבע הכרתי את בעלי הראשון חזי לב. נפגשנו בבי״ח תל השומר כשעמדתי בתור לבדיקת מיתרי הקול. בצבא איבדתי את הקול ועברתי שני ניתוחים להורדת יבלות ממיתרי הקול.

במקום עבודתי

שנה אחרי שנישאנו נולדה בתי הבכורה דנה ובעקבות לידתה החלטתי לעזוב את השירות הצבאי והפכתי לאימא, עקרת בית לכמה שנים.

בשנים הראשונות לאחר שנישאנו גרנו בדירות שכורות באזור תל אביב. בעלי חזי עבד כקצין רכב בחברת ״אלביט״ בחיפה. בת״א עברנו בין דירות שכורות עד שהצלחנו לרכוש דירה בגני תקווה, בשכונת גבעת סביון. בגני תקווה נולד סער בננו השני אח לדנה. לאחר מספר שנים עברנו משבר בחיי הנישואין והתגרשנו. אני נשארתי לגור בגני תקווה שם גם הכרתי את בעלי השני יגאל גל. מנישואין האלה נולדו לנו שלושה ילדים נוספים: בן, היילי ורון. עם השנים הפכנו להיות בעלי עסקים בתחום המזון והקוסמטיקה.

בעלי ניהל את חברת שיווק המזון של ״סלטי שמיר״ ואני ניהלתי את חברת השיווק של מוצרי ״לוריאל פרופסיונל״ מוצרים מקצועיים למספרות לעיצוב שיער. היה לנו מרכז הדרכה גדול לספרים בצומת ״הצ׳ק פוסט״ בחיפה, ומספר פעמים בשנה לקחנו קבוצות ספרים לפריז וללונדון להשתלמויות למטרות לימוד, לתחרויות ולתצוגות שיער. בשנים הראשונות גרנו בקריות במפרץ חיפה ואז רכשנו בית בזכרון יעקב.

בשנת 1998 יגאל בעלי נפטר באופן פתאומי. החיים שינו כיוון. מכרתי את העסקים והתמקדתי מספר שנים בגידול הילדים. הילדים גדלו, חלקם נישאו ועזבו את הבית. הבית בזיכרון הפך להיות גדול מידיי עבורי לכן מכרתי אותו ועברתי להתגורר בדירה שרכשתי בנתניה.

היום אני עובדת כנהגת מונית, עבודה שאני מאוד אוהבת, עבודה עם זמן גמיש המאפשרת לי להתפנות כשצריך לילדים ולנכדים, אך יחד עם זאת להתפרנס בכבוד.

הזוית האישית

סבתא חיה גל: נהנתי מאוד מהמסע המשותף עם נכדי איתי. היה מעניין לחזור אל תחנות בזמן ולבחון את ההתפתחות והשינויים לאורך השנים. צורת החיים, המשחקים, פני הארץ והעיר שהשתנו, ופער הדורות שמעלה את השאלה פנינו לאן…!??

איתי ראובן: נהנתי לשמוע על העבר של סבתא ולשמוע על ילדותה ועל משחקי העבר שהיו נהוגים פעם….. ועל חייהם בעבר….