מאגר סיפורי מורשת

המסע מרומנייה לארץ ישראל

נסענו ברכבת מהעיר הבירה של רומנייה, (בוקרשט). ברכבת נסענו כמה ימים עד שהגענו לנמל נאפולי שבאיטליה. ושם עלינו לאונייה שבא הפלגנו שלושה שבועות לחיפה. באונייה הכרתי המון ילדים ושיחקנו תופסת שעלינו וירדנו במדרגות  וגם שיחקנו מחבואים. אמי לא הרגישה טוב בזמן ההפלגה והיא הקיאה המון, אבל אני הייתי בת שמונה לא ידעתי שהיא לא מרגישה טוב, כי רוב הימים שיחקתי עם הילדים שהיו באונייה בסה"כ ההפלגה עברה בסדר גמור. הגענו לנמל חיפה וקיבלנו את כתובת לאיזה מקום שנגור. הכתובת הייתה "קריית נצרת". היום קוראים לה "נוף הגליל" הדירה שקיבלנו הייתה מאוד קטנה, אבל היינו מאושרים שיש לנו אותה.

ההסתגלות לחיים בישראל

היה לי קשה מאוד בהתחלה. ולא הבנתי מילה בשפה עברית לא הבנתי מה שלמדו אותי בבית הספר. וכל יום חזרתי בוכה הביתה בגלל שלא הצלחתי להבין את השפה. אבי עזר לי ללמוד כמה מילים בשפה העברית מכיוון שהוא למד בילדותו עם רב "בחדר" עברית. ואחרי כמה חודשים הבנתי את השפה העברית, אבל אמי שלא למדה עברית כמו אבי התקשתה מאוד בשפה העברית ואחרי כמה שנים היא הצליחה לתקשר בעברית. עד שלמדה עברית תקשרתי עמה בשפה הרומנית. ולכן בזכות זה אני זוכרת דיי טוב את השפה.

בית ספר יסודי

אחרי שהבנתי טוב את השפה העברית, הייתי תלמידה דיי טובה עשיתי את כל השיעורים למדתי אנגלית, מתמטיקה ושפה. בכיתה אהבנו מאוד לרקוד ריקודי סלונים כמו: אלביס פרסלי, קליף ריצ'רד ופול אנקה. חברי מהכיתה הזמין אותי למסיבה ששם הכרתי את אברהם (בעלי). בבית הספר היו לנו המון תחרויות כמו: עמידות ידיים, ריצות ועוד. התחרות שהכי אהבתי הייתה עמידת ידיים שהיה את התחרות הזאת התאמנתי בבית הרבה עד שהצלחתי ושנגמר התחרות לא עשיתי יותר בחיים עמידת ידיים.

בית ספר תיכון

שעברתי מבית ספר יסודי לתיכון רוב חברי עברו ביחד איתי לאותו בית ספר לכן המעבר לא היה לי קשה. בתיכון היה לי המון מקצועות חדשים ללמוד כמו: צרפתית, ערבית וטריגונומטריה. ולמדתי הרבה דברים חדשים כמו: אלגברה ושפות חדשות. הכרתי גם חברים חדשים ימי עברו בלמידה, מסיבות בימי שישי ושבת ובעיקר אהבתי לקרוא.

בתחילת התיכון, כשהייתי בת 14, יום אחד ישבתי בחדרי ועשיתי שיעורים והרדיו בחדר שלי היה דולק שמעתי שהיה אירוע ברמה עולמית והוא רצח ג'ון פיצג'רלד קנדי והאירוע הזה מאוד זעזע אותי לאורך השנים. בגלל שג'ון קנדי היה מאוד צעיר והיו לו שני ילדים קטנים שהם גדלו בלי אבא.

בכיתה יא' עשו לנו אימוני גדנ"ע, (גדודי נוער), שהם אימוני שמכינים אותנו לצבא. לקחו אותנו למחנה אימונים של הגדנ"ע ושם הכינו אותנו לצבא באימוני ריצה, קפיצות ואימוני כושר שיכניסו אותנו לכושר. וזה היה אימונים ללא הפרדה של בנים בנות והמקרה שאני הכי זוכרת מהאימונים האלו הוא שהיינו צריכים לקפוץ מגובה של שתי קומות ליריעת בד גמישה וגדולה שמסבבה החזיקו אותה ילדים וכמה מבוגרים ובקפיצה זו קפצתי מאוד יפה, אבל נקרעו לי המכנסיים  וזו הייתה הפדיחה הכי גדולה שלי מכל שנות הלימוד שלי.

כשהייתי בת שמונה עשרה, ממש לקראת סיום הלימודים בתיכון פרצה מלחמת ששת הימים. ואבי קנה טלוויזיה על מנת שנוכל לעקוב אחרי השידורים על המלחמה. היינו מאוד גאים בהצלחות של חיילנו ואחרי שניצחנו במלחמה. שמחתי ושרתי "נאצר מחכה לרבין" שזה היה שיר שהתחיל האמצע המלחמה והוא פרץ אחרי שהמלחמה נגמרה וההמשך של השיר הוא: "שיחכה ולא יזוז כי נבוא מאה אחוז" וזה כל שנות השתי מעשרה לימוד שלי.

הזוית האישית

עומרי רוזנטל: החוויה היתה נפלאה, ללמוד על תקופת הילדות וההתבגרות של סבתא, כי בשנת הקורונה לא הצלחנו להיפגש מספיק ובעקבות העבודה שוחחנו הרבה מאוד והעבודה גרמה לכך שניפגש ובזכות העבודה הקשר התהדק ואני משוחח עמה על בסיס יומי.