מאגר סיפורי מורשת

שמי ראדה בשאראת, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי ליא, יחד אנו מתעדותת את סיפורי במאגר המורשת של התכנית. סיפורי יעסוק בתקופה בה חיינו משפחתי ואני בקיבוץ.

לאחר שסיימתי בית ספר תיכון התחלתי לימודי מזרח. גדלתי למשפחה נוצריה מנצרת שמורכבת מארבע אחיות ושני אחים, אני הבכורה ביניהם. למדתי באוניברסיטת חיפה. במהלך הלימודים, התחתנתי עם ד"ר בשארה בשאראת שעבד אז כרופא בבית חולים העמק בעפולה ובו זמנית היה הרופא של קיבוץ עין דור ששוכן למרגליות הר תבור.

בקיבוץ עין דור

גרנו במעונות הרופאים בבית החולים, בתקופה הזאת סיימתי את לימודיי באוניברסיטה והתחלתי לעבוד כמורה לערבית בבית ספר "היובל" ברמת ישי. נולד לנו בן בכור, שאדי, אבא של ליא, הנכדה המתעדת.

יום אחד בעלי חזר הביתה והודיע לי שקיבלנו הצעה מהקיבוץ לעבור לגור בקיבוץ כתושבים בקיבוץ, כי הקיבוץ מעדיף שהרופא שלהם יהיה תושב של הקיבוץ. אני סירבתי בכל תוקף, כי זה אורח חיים שונה לגמרי ממה שאני רגילה, כל מה שידעתי על קיבוץ הוא שזו חברה סגורה בלי פרטיות וידעתי עוד שהילדים לא ישנים עם ההורים שלהם, ואז לא הסכמתי לרעיון הזה.

לאחר מכן התחיל התהליך של השכנוע: מצד אחד מבעלי, שמאוד רצה לנסות משהו חדש, ומצד שני מהאחיות שעבדו במרפאה והמזכירות של הקיבוץ. בסוף בעלי שכנע אותי שנעבור לתקופת נסיון של כמה חודשים, ואם לא יהיה לנו טוב אז נחזור לעפולה. הסכמתי, אבל ביני לבין עצמי הייתי בטוחה שאחרי שלושה-ארבעה חודשים חוזרים לעפולה, ולכן דאגתי שנמשיך להחזיק את הבית בעפולה והתניתי את המעבר שלנו בזה ששאדי הבן יישן איתנו בבית בלינה משפחתית. מזכירות הקיבוץ הסכימו ויותר מזה – נתנו לנו בית גדול יותר.

הבית שלנו בקיבוץ, שאדי בחזית

בהתחלה חששתי מאוד, הכל היה שונה, מוזר. בשבילי זה היה עולם אחר. כל האנשים בקיבוץ אוכלים ביחד בחדר אוכל גדול, כולם מסתובבים עם אופניים ואני אפילו לא ידעתי לרכב על אופניים. הילדים לא ישנים עם ההורים שלהם, אלא בבית ילדים, מה שנקרא אז "חינוך משותף". הכל היה משותף לכל חברי הקיבוץ, קבלת שבת, חוגים, חגים, חדר אוכל, מכבסה, בריכה – אפילו מכוניות. כולם חיים באותו בית גדול אחד.

הרבה מחברי הקיבוץ ליוו אותנו בכל תהליך ההסתגלות ודאגו שיהיה לנו טוב, קל ונוח. שאדי היה מאושר בבית הילדים ואחרי מספר שבועות הוא ביקש לעבור ללינה משותפת כמו שאר הילדים. גם לבעלי היה טוב ומהר מאוד היו לנו הרבה חברים משותפים. בשלב מאוד מוקדם הבנתי שלעפולה אני כבר לא חוזרת. בהיותנו בקיבוץ נולד לנו בן נוסף, שאדי רצה לקרוא לו נדב אך הסברתי לו שבשפה הערבית אין את האות ב', ונתנו לו את השם סרי, המשמעות שלו היא כמו של השם נדב.

כמורה בבית ספר היה לי הרבה זמן פנוי בחופשות. למשל, התנדבתי לעבוד בכל מיני עבודות כמו ברפת, בלול, בבתי ילדים ובמטבח, וזה נתן לי להרגיש שייכות וחיבור לבית הזה. השתתפנו בכל הפעילויות של הקיבוץ, טיולים, משחקים, צפייה בסרטים וקבלת שבת, חגגנו את כל החגים ביחד. קראנו את ההגדה בסדר פסח והייתי חלק מהמקהלה. צמתי ביום כיפור עם החברים ובישלנו ביחד את הארוחה המפסקת. בפורים התחפשנו וזה היה החג האהוב על הילדים.

הילדים בפורים

בשבועות השתתפנו בתהלוכה וטקסי ביכורים:

ובט"ו בשבט נטענו עצים:

תקופת חג המולד הייתה באותה תקופה עם חנוכה, ולכן הזמנו את החברים שלנו הביתה, קישטנו את העץ ובו זמנית הדלקנו נר לחנוכה – ותמיד היה אחד מהחברים שהתנדב להיות סנטה קלאוס ולחלק מתנות לילדים.

ככה הפכתי ממי שבאה לתקופה קצרה כדי לרצות את בעלי, למישהי שהקיבוץ הפך לחיים האמיתיים והמאושרים שלה. התברר לי שה"חיים המשותפים" שחששתי איך אסתגל אליהם, נהיו הדברים היפים שבגללם אהבתי ורציתי להישאר בקיבוץ. הבנתי שהעניין שכולם ביחד בחדר אוכל במועדון או בכל מקום איננו נטל, להפך – הוא תמיכה חברתית עצומה ואתה מרגיש חלק חשוב בקבוצה גדולה. שלושת החודשים שתיכננתי להישאר הפכו לשמונה שנים, ואם לא הגיעה המלגה לבעלי להשלים לימודים בהרווארד, הייתי נשארת בקיבוץ עד עצם היום הזה.

משפחתנו בקיבוץ

הזוית האישית

סבתא ראדה: היה לי מאוד מרגש לספר את סיפור החיים של המשפחה ועל המעבר שלנו וההסתגלות בקיבוץ. נהניתי מאוד לראות את נכדתי ליא מתעניינת ונשאר לי טעם של עוד.