מאגר סיפורי מורשת

שמי מנבל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבי, בוריס. בשנת 1958 בהרי ירוואן שבארמניה, בתקופת המלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן נולד סבא שלי בוריס בליאן.

הוריו ברחו בעקבות המלחמה ולסבתא רבתא שלי החלה לידה, בתחילת חודש שביעי להריון. סבא שלי נולד במשקל של 1.400, באותם שנים לא הייתה קיימת הרפואה שקיימת היום ולכן לא היה אינקובטור שבו אפשר לגדל את התינוק הפג. אמרו להוריו שהוא לא ישרוד כי הוא ממש קטן והאיברים שלו עדיין לא מספיק חזקים, שמו אותו בכובע צמר ושחררו אותם הביתה. כנגד כל הסיכויים, סבא שלי שרד, וכשהוא היה בן שנה הוא והוריו עשו עלייה למדינת אוזבקיסטן.

הוריו בנו בית ונולדו להם שלושה ילדים, כל הילדים גדלו בחינוך ביתי עד בית הספר כי לא היו גנים. את שנות בית הספר הוא גמר במלואן אך לא כמצטיין כי היו לו המון בעיות התנהגות. בסיום בית הספר הוא הבין שלא יכול להמשיך להסתובב ברחובות והחליט לעשות תואר ראשון בספורט וחינוך באוניברסיטת אוזבקיסטאן. כשהוא סיים תואר ראשון הוא התגייס לצבא ושירת ברוסיה שנה וחצי. מיד עם השחרור הוא החליט להמשיך לתואר שני ושלישי בהשכלה אולימפית באוניברסיטת מוסקבה שברוסיה. בגיל 29 סבא שלי היה פרופסור להשכלה אולימפית ומורה לחינוך ספורטיבי.

בשנת 1982 כשסבא שלי למד לתואר שני הוא הכיר את סבתא שלי, מרגריטה בליאן. הוא חזר ממוסקבה לחופשת סמסטר וההורים שלו קבעו ארוחת ערב עם ההורים של סבתא שלי בכדי שהם יכירו. לאחר מספר חודשים הם התחתנו וסבתא שלי עברה לגור עם סבא שלי במוסקבה עד שיסיים את הלימודים. כעבור שנה נולדה אימא שלי, יסמין בליאן. בסוף שנת 1984 הם חזרו לאוזבקיסטאן לביתם החדש שההורים שלהם בנו להם.

סבא החל לעבוד באוניברסיטת אוזבקיסטאן כדיקאן, הוא עזר להרבה צעירים שאף אחד לא האמין בהם ונתן להם הזדמנות לסיים את הלימודים ואפשרות להתקדם בחיים. כעבור שנתיים נולדה להם בת שנייה, אנג'ליקה. במהלך חייו סבא שלי הוציא לאור מספר ספרים, התראין לכתבות בעיתונים נחשבים ובנה כנסיה ארמנית ראשונה באוזבקיסטאן. בשנת 1992 נולדה בתם השלישית, מרי.

בשנת 1992 החיים באוזבקיסטאן החלו להיות קשים, מבחינת הכלכלה, מקומות עבודה ובאופן כללי בהתפתחות המדינה. בשנת 2000 הם החלו לחשוב על עלייה לישראל. הם מכרו את כל רכושם, כולל הבית. באפריל 2001  הם עלו למדינת ישראל, עם שלושה ילדים, בלי שפה ובלי עבודה. סבא שלי בן 42, פרופסור להשכלה אולימפית, דיקאן אוניברסיטה לשעבר החל לעבוד בעבודות זמניות כמו שמירה/ מכירות.

בשנת 2010 הם החלו להתרגל לחייהם בישראל, סבא שלי למד את השפה, עבד כמוכר נעליים ב"מגה ספורט". הוא אף פעם לא היה מרוצה מזה ולא תכנן לחיות כך את חייו ולכן הוא כל הזמן ניסה את עצמו בכל מיני תחומים. הוא ניסה לפתוח בית ספר לספורט, התעסק בשיווק רשתי, למד, למד ולמד. היום סבא שלי עצמאי, מאמן תנועת גוף והליכה נורדית, מטפל באנשים שחולים בפרקינסון ועוזר להם ללמוד להפעיל את הגוף מחדש.

סבא שלי בשבילי הוא דמות להערצה ומהווה השראה, הוא חבר טוב שלי ותמיד לצידי.

הזוית האישית

מנבל הנכד המתעד: סבא שלי בשבילי הוא דמות להערצה ומהווה השראה. הוא חבר טוב שלי ותמיד לצידי. שמחתי לשמוע את סיפורו המיוחד ולתעד אותו.