מאגר סיפורי מורשת

שמי תמרה ברגר, נולדתי בקייב באוקראינה, אני הבת הבכורה במשפחה. אימא ואבא שלי התחתנו שנה לפני שבאתי לעולם. אני לא זוכרת הרבה על הילדות, בגלל שהייתי בת 12 כשעלינו לארץ, אבל אני כן זוכרת דברים מסוימים על בית הספר, החברים, על דברים שאהבתי לעשות. במיוחד הייתי מחוברת לסבתא שלי, אימא של אבא שלי שנפטרה מוקדם מסרטן. הייתי מחוברת אליה מכיוון שהיה לא פשוט באותה תקופה, אימא ואבא עבדו עד שעות מאוחרות וסבתא היא זו שהייתה איתי רוב הזמן ואני זוכרת אותה כדמות עיקרית מהילדות שלי. היו לי איתה הרבה חוויות, של חגים, של חופשות, של ימי הולדת, של דברים שעשינו ביחד ומאוד מאוד אהבתי אותה. הייתי מחוברת אליה והיא חסרה לי עד היום. באיזשהו מקום אני חושבת שהיא אי שם מלמעלה שומרת עליי עד היום.

ילדותי

בתקופת הילדות שלי, בגלל שלא היה טלפונים, נהגנו לקרוא אחד לשני לבוא לשחק מהדלת של הבית. נהגנו לשחק בהרבה משחקים שפחות זוכרים אותם היום, היינו מאוד יצירתיים. למשל, היה מפעל של בדים לא רחוק מהבית של סבא וסבתא שלי מצד אימא והרבה פעמים אנחנו הבנות נהגנו ללכת לשם. הם היו זורקים שם הרבה בגדים ובדים בחוץ בשקיות, אספנו כל מיני בדים שנראו לנו יפים והיינו יושבות בחצר ותופרות בגדים לבובות שלנו, הייתי ממש טובה בזה.

הייתי ילדה שקטה ולא היו לי כל כך הרבה חברים, אבל מי שהיו – היו בעיקר מבית הספר. באותו בניין איתי גר חבר מהכיתה ועוד כמה חברות. החבר שאני זוכרת במיוחד היה החבר בכיתה שלמד איתי שהיה גם סוג של אהבת ילדות שלי פעם. כשעליתי לארץ נשארנו בקשר. הוא היה משחק עם האחות הקטנה שלי, גם לו היו שני אחים קטנים ואח גדול. עד היום אנחנו בקשר.

בבית הספר

בית הספר שלי היה מופרד לשני בתי ספר שונים: זה היה בית ספר יסודי, כלומר כיתות א' עד ג' ובית ספר על יסודי לכיתות ד' עד י', היו אז עשר שנות לימוד. מבית הספר הראשון שלי אני לא זוכרת כמעט כלום למעט המורה הראשונה שלי שאותה אני זוכרת מצוין: ביומן של המורה ליד כל שם של תלמיד היה רשום גם את הלאום שלו והיה כתוב אצלי "יהודיה". למען האמת, בשטח לא כל כך נתקלתי באנטישמיות ספציפית, נתקלתי במשהו אחר: כשבא אליי איזה חבר, אותו חבר שסיפרתי עליו לפני, והוא הציץ ביומן של המורה, הוא בא אליי ואמר לי: "אני יודע מי את". אני הסתכלתי עליו מאוד מופתעת, הרצתי לעצמי בראש מה הוא כבר יכול להגיד לי, מה הוא כבר גילה עליי, ואז הוא לחש לי בשקט בשקט: "את יהודיה". אבל זה המקסימום שנתקלתי בו.

המורה שאמרתי שאני זוכרת במיוחד שהייתה המורה שלי בכיתות א' עד ג', הסתבר שגם היא יהודיה אבל את זה גיליתי כבר אחרי שעלינו לארץ. היא שמרה עליי, ככה הרגשתי. הייתה לי חובת לימודי שפה אוקראינית כי אז השפה המדוברת באוקראינה הייתה רוסית, השפה האוקראינית הייתה נלמדת בבית ספר כשפה נוספת. המורה, כיוון שידעה מההורים שלי – מה שאני עוד לא ידעתי – שנעלה לארץ בקרוב, עזרה לי לקבל פטור מללמוד אוקראינית. אולי אני לא יודעת הכל, אולי היו מאחורי זה עוד שיקולים באותה תקופה. המורה הייתה חמה ואוהבת ובניגוד לחינוך המקובל. היא זכורה לי כמורה עוטפת.

השירות הצבאי

בצבא שירתי בפיקוד העורף, בבסיס שכבר לא קיים היום – שנלר. הייתי מש"קית קישור. משמעות התפקיד הוא שגייסתי מילואימניקים, היו לי ארבע יחידות, ארבעתן השתייכו אל פיקוד העורף וגייסתי אותן, שלחתי להם צווים. כשעשיתי טירונות, לפני שנכנסתי לתפקיד, שבוע אחרי תחילת הטירונות התחיל הבלאגן: היו קטיושות, הפגזות. הקפיצו אותנו לצפון, זו הייתה ממש שבירת שגרה והרגשנו מועילים, להבדיל מהשירות במטבחים ומתורניות שעשינו בטירונות, זו הייתה חוויה.

עיסוק 

היום אני עובדת במשרד העלייה והקליטה, משרד שלמען האמת שלא כיוונתי אליו, אבל אני הכי מרוצה בעולם שהגעתי דווקא לשם. אני מתעסקת בדיור ציבורי. המשמעות היא שאני מאכלסת אנשים לבתים. אני מרגישה סיפוק אדיר מהעבודה הזו, ואני מאוד גאה גם במדינה שלי על העזרה והתמיכה שהיא מאפשרת, על המשאבים, על כל מה שהושקע לצורך קליטת האנשים בארץ.

נישואים ובניית משפחה

את אבא של שלושת הבנות שלי הכרתי כשהייתי בת 18 בכיתה י"ב דרך חבר משותף. יצאנו ביחד שנה וקצת ואז אחרי השירות הצבאי שלי התחתנו ונולדה ניקול. הייתי בת 21 כשניקול נולדה. אחרי כמה שנים באה מאיה וכמה שנים אחרי זה נולדה ספיר, האחות הקטנה. שלושת הבנות שלי הן כל האושר שלי בעולם.

האירוע המשפחתי שארצה להתייחס אליו הוא טיול בת המצווה של מאיה שטסנו אליו השנה. עשינו את זה במסגרת "טיול בנות", נהנינו מאוד, היינו 11 ימים בהולנד ובלגיה, חווינו את המדינות, נהנינו מאוד וזה היה הכי כיף בעולם, כי כל הזמן היינו ארבעתנו ביחד ולחוות את כל החוויות האלה ביחד – זה היה מדהים.

סדר יום, תחביבים, תקופת הקורונה

היום אני עובדת במשרד העלייה והקליטה, כאמור. היום שלי נראה עמוס מאוד: אני קמה בבוקר, מארגנת את הבנות לבית ספר, יוצאת לפני שהן יוצאות, בצהריים אני חוזרת ואז יש את כל הדברים שצריך לעשות גם בשביל הבית וגם אני משלימה לימודים. חלק מהדברים שלא הספקתי לעשות קודם לכן כי התחתנתי מוקדם הוא לימודים, אז אני מסיימת את התואר וזה דורש הרבה מאמצים אבל אני נהנית מאוד. אנחנו גם משתדלות לעשות דברים ביחד חוץ משיעורי בית.

החלום שלי הוא – יש לי הרבה חלומות: קודם כל שהבנות שלי יצליחו ושיהיה להן הכי כיף בעולם, כי כשהן מאושרות גם אני מאושרת. שכל אחת מהן תזכה לממש את החלומות שלה, זה גם יעשה אותי מאושרת. התחביבים שלי הם ציור בעיקר, חדר כושר ולטייל בעולם.

בתקופת הקורונה עבדתי כל יום במשרד, הייתי סוג של תורנית. העבודה לא פסקה, גם הייתי תורנית במקום אנשים שבחרו או לא יכלו לעבוד, אז גם תקופת הקורונה הייתה עמוסה וגם קצת לחוצה כי היינו עם מסיכות ושמרנו על נהלים, ניסינו לא להיות חולים וגם שמרנו מאוד על בני הבית. גם לבנות היה לא קל, אבל זהו… התקופה הזאת עברה.

מסר לעתיד

הייתי אומרת שהמסר החשוב ביותר בעיני הוא בעיקר להאמין בעצמך, להיות נאמנה לתחושות של עצמך, להיות חזקה, כי לא תמיד קל ולא תמיד הכל מצליח על הפעם הראשונה. לא להתייאש, לא להרים ידיים, לא לברוח, להתמודד עם דברים. להאמין בעצמך ולהמשיך לשאוף ולהגשים את החלומות.

הזוית האישית

מאיה המתעדת: הייתי רוצה לאחל לאימא שלי שתהיה בריאה ושתמיד תצליח בכל מה שתרצה ובכל דרך שתבחר ללכת בה. שתגשים את כל החלומות שלה והכי חשוב – שתהיה מאושרת.