מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי ומשפחתו

לסבא שלי קוראים יצחק סוויד, הוא בן 73, ונולד בעיר נתניה בשנת 1949. יש לו חמישה אחים והוא בן הזקונים (הילד הכי קטן).

לאימא של סבא שלי (סבתא רבתא שלי) קראו רבקה בכר. לאבא של סבא (סבא רבא שלי) שלי קראו סעדיה סוויד. משפחתה של סבתא רבתא שלי עלתה מטורקיה לאחר שאחיה הבכור נהרג במלחמת העולם הראשונה בעת שנלחמו נגד רוסיה ומקום קבורתו לא ידוע.

הם גרו בנחלאות שבירושלים ובשנת 1930 עברו לגור בעיר נתניה. סבא רבא שלי עבד בייבוש ביצות ובפרדסנות, ולאחר מכן פתח חנות לממכר פיצוחים והתפרסם בשל כך בכל העיר והיה לשם דבר בעיר נתניה. לפני מספר חודשים נכתב שיר על העיר נתניה וסבא רבא שלי והחנות שלו צויינו בשיר כאחד מסמלי העיר.

הוריו של סבא שלי נולדו בתחילת המאה העשרים, והם צאצאים למגורשי ספרד. למשל, רבי משה סוויד היה מרבניה החשובים של ארם צובא.

הוריו של סבא רבא שלי ביקשו להגר לאמריקה. הדרך היחידה הייתה לנסוע מחלב לאלכסנדריה שבמצרים ומשם להפליג לאמריקה. הם נסעו למצרים עם כוונה להפליג לאמריקה אך התוכניות השתנו, מכיוון שהפלגה הייתה יוצאת אחת לחצי שנה, והם פספסו את ההפלגה לאמריקה. סבא רבא שלי פתח חנות במצרים כדי להתפרנס ומשם כל המשפחה עלתה בסוף לארץ ישראל.

סבי גר בילדותו בבית פרטי ובו חמישה חדרים ושלוש מרפסות עם חצר גדולה שכללה לול לגידול תרנגולות, עצי פרי, דשא ומבנה ששימש למחסן. במרפסת היו עושים כביסה שכיבסו ביד ואת המים היו מרתיחים על פרימוס (פרימוס זה חפץ שדומה לגזיה אבל עובד על נפט). עם הזמן ההורים קנו מקרר וגז לבישול. השכנים באו לראות את הפלא בעוד להם היה ארגז קרח.

זכרונות ילדות של סבא שלי

סבא שלי נולד שנה אחרי קום המדינה. מדינת ישראל הייתה במצוקה כלכלית וכמעט לא היו מקורות הכנסה. יהודים רבים עלו מרחבי העולם, בעיקר ניצולי שואה ועולים מעיראק שהגיעו חסרי כל. היה מחסור של מוצרים חשובים ולכן נהגו במשטר צנע וכל משפחה קיבלה פנקס בולים לפי גודל המשפחה. בחנויות היה ניתן לרכוש מוצרים רק עם בולים. הייתה מגבלה על כמות המוצרים לנפש, למשל לחם אחד למשפחה ליום וביצה אחת לאדם ליום, על כן הוריי גידלו תרנגולות בלול שהיה בחצר ביתם כדי שיהיה לנו ביצים לאכול.

באותן שנים לא היו טלוויזיה, מחשבים או טלפונים סלולאריים, על כן את רוב הזמן בילה סבא שלי ברחוב עם משחקי גוגואים, חמש אבנים, קלאס ומשחקי כדור. גם אז הייתה תלבושת אחידה בבית הספר ואסור היה להופיע בבגד אחר. תלמיד שהיה מגיע לבית הספר שלא בתלבושת אחידה נשלח הביתה להחליף בגדים. כשהמורה נכנס לכיתה כל התלמידים קמו על רגליהם ולפי הוראת המורה התלמידים התיישבו במקומם.

סבא והכותל המערבי

בשנת 1967, שבוע לפני פרוץ מלחמת "ששת הימים", אמו של סבי קמה בבוקר וסיפרה בעת שאבי חזר מבית הכנסת, כשישבו סביב השולחן, כי חלמה שחיילי צה"ל הולכים על הכותל. הדבר היה תמוה משום שהכותל המערבי באותה עת היה בידי הירדנים. שבוע לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים וירושלים שוחררה על ידי כוחותינו.

מסיפוריה של אמו סבי דמיין כי בכותל המערבי היו אבנים גדולות מאוד. בעת ביקורו בפעם הראשונה בכותל המערבי הוא התאכזב למראה עיניו בשל תיאורה של אמו את גודל האבנים. הוא ציפה לראות אבנים ענקיות והתאכזב לראות שהן קטנות.

לימים, כשהבן הבכור של סבי (דוד שלי, עדי, אח של אימא שלי) עשה טיול לכותל המערבי במסגרת הגן, הוא צולם ותמונתו פורסמה במרכז המבקרים של מוזיאון "מגדל דוד". דוד שלי חגג את בר המצווה שלו בכותל המערבי בהשתתפות בני המשפחה, ובעת גיוסו לצה"ל הושבע כמקובל בכותל המערבי. אירועים אלו ריגשו את סבי מאוד, כי הכותל המערבי ליווה אותו בילדותו כבר מסיפוריה של אמו.

הזוית האישית

עלמה: מאוד עניין אותי הסיפור של סבא שלי והיה לי כיף לעבוד איתו. כל הכבוד לו על שיתוף הפעולה. הייתי רוצה לאחל לו שהוא ימשיך לחיות חיים טובים.