מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה דושניק, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבתי, אסתי סלומקה. סבתא אסתי נולדה לבית משפחת פרי בשנת 1949, בגבעת אולגה.  סבתא סיפרה לי סיפורים רבים על משפחתה וימי ילדותה בחרנו לתעד את הסיפור של אימא שלה, סבתא רבתא שלי – פלה!

סבתא אסתי מספרת על סבתא רבתא פלה

"אני אסתר סלומקה, דור שני לשואה, בתם היחידה של קלמן ופלה ז"ל. הסיפור שבחרנו הוא קורות חייה של אמי.

את הסיפור של אמי היא לא ספרה לאף אחד בכל שנות חייה. לא לבעלה, לא לבתה ולא לאף אחד אחר עד השנה האחרונה בה היא סיפרה לאחת מהעובדות בבית האבות שבה היא שהתה.

הורי נולדו והתגוררו בפולין מעולם לא דיברו בבית על קורות המלחמה ולעולם לא סיפרו את שעבר עליהם. בערבות הימים אמי החליטה לשבור את שתיקתה וביקשה לתעד את קורות חייה לפי זיכרונה".

הורי – יהי זיכרם מבורך

מתוך סיפורה של סבתא רבתא פלה

"נולדתי בתאריך 1.4.1927, בעיר לודג' ברחוב סטרירינק 13, קומה ראשונה בבית עם שני חדרים. משפחתי: אבא -נתן, אימא-אסתר, אח בכור-דוד, אחי-צבי, אחותי-פולה ואני בת זקונים.

בבית השפה שדיברנו בה הייתה יידיש הורי היו סוחרים טקסטיל, כך שבבית הפרנסה הייתה טובה וחיינו היו טובים.בפרוץ מלחמת העולם השנייה אחי היו גדולים ואני הייתי בת 13. הגרמנים לקחו את האחים לעבודה אחי צבי החליט שהוא לא נשאר בפולין ועובר לרוסיה.

הדירה שלנו הייתה בתחילת הגטו, ראינו זוועות, אך לא היה לאן לברוח כמשפחה. דוד אחי הבכור ואחותי עבדו בגטו במפעל שלייקס הורי עבדו מאוד קשה בגטו בתפירה. למרות שהייתי מאוד צעירה גם אותי הכניסו לעבודה בגטו. בתקופה הזו בגטו היינו רעבים ומצבנו היה מאוד קשה. לימים אבי לקה בליבו ונפטר בבית.

המשכנו להתקיים ולעבוד בגטו כשנתיים.

אני זוכרת, אפיזודה כשהגרמנים בקשו שנרד לרחוב לכיכר העיר המרכזית ופחדנו שייקחו את אימא. החבאנו אותה וכיסינו אותה בערמה של שטיחים ובאמת לא מצאו אותה.

בשנת 1944, לקחו את כולנו לאושוויץ הבטיחו לנו אוכל ועבודה. כשהגענו ראינו את הזוועה – לקחו אותנו לבדיקה אצל דוקטור מנגלה והפרידו אותנו מאימא (אימא מתה בתאי הגזים). חודשיים ראשוניים לא היה מה לאכול ואחותי הצליחה להביא מעט אוכל כי היא עזרה למנקים. במחנה עבדתי במפעל לחלקי אווירונים, הייתה שם גרמניה שריחמה עליי שאלה לשמי ונתתי לה את המספר שלי, כי שם לא היה לי שם, היא הביאה לי אוכל כל יום וחלקתי אותו עם אחותי ועוד אנשים שהיו איתנו בביתן: ביתן 25 ליד קיר המוות.

כשהמלחמה הסתיימה יהודי טוב בשם קופרפילד, דאג לי לאחותי ולעוד בנות לדירה במחנה הפליטים בפרידלנד. אחי, צבי, הגיע מרוסיה ועל אחי הבכור דוד איננו יודעים דבר עד היום.

בשנת 1946 התחתנתי עם קלמן במחנה הפליטים, אחותי נסעה לארץ ישראל.

אני ואחי עלינו לארץ בשנת 1949, הייתי בהריון בחודש התשיעי וילדתי את אסתר בתי (זו אני, סבתא של נגה), בבית חולים בחדרה. התגוררנו במעברה בגבעת אולגה. יותר מאוחר עברנו לתל אביב, אסתר, בתי, אני ובעלי קלמן. עברנו לגור בשכונת שפירא. הזמנים היו קשים, עבדנו מאוד קשה כדי להתקיים. בשלב מסוים אני ובעלי נפרדנו וגרתי אצל אחותי בחיפה ביחד עם בתי"

אני, סבתא אסתי בילדותי עם אמי סבתא רבתא פלה

עד פה עדותה של סבתא רבתה פולה, כפי שנרשם מפיה.

סבתא אסתר ממשיכה לספר:

"רוב המשפחה העניפה שהייתה לי, גם המשפחה המורחבת, דודים ובני דודים והאחים של סבתא רבתא וסבא רבא  כולם – נכחדו בשואה. תם עידן סבא וסבתא לא ברור מהיכן הם שאבו את תעצומות הנפש שלהם".

נגה מספרת על החפץ שעובר מדור לדור במשפחה

החפץ שלנו הוא ספר שדוד רבא של סבתא שלי כתב.

סבתא מספרת, שדוד רבא שלה הצליח לשרוד בשואה מתוך משפחה מאוד עניפה ומלוכדת שגרו בפולין, בחצר גדולה שבה היו המגורים של המשפחה. בסיום המלחמה הדוד עזב והיגר למקסיקו והפך למשורר, בשיריו הביע את סיבלו וכאבו של העם היהודי וגם כתב תפילות למען העם היהודי והעולם כולו.

הספר שכתב הדוד יצחק

הספר נכתב ביידיש ונגיעות עברית. בשנת 1952 שלח הדוד ממקסיקו את הספר עם הקדשה לאחיינית שלו[ (אימא של סבתא וסבתא רבא שלי), שהיו בארץ ישראל וכשהגיע הספר לידי האחיינית הוא עורר התרגשות גדולה בקרב המשפחה. האחיינית (אימא של סבתא), שמרה אותו מכל משמר. בהתבגרותה העבירה את הספר לי (סבתא אסתי) וביקשה ממני שאשמור עליו ושאעביר אותו לילדי.

בספר כתובים שירים שכתב הדוד, תפילות ופואמות. בספר כתוב על מה שעבר העם היהודי במלחמת העולם השנייה ומה שהוא היה רוצה שיקרה בעתיד. הספר חשוב לסבתא אסתי, מפני שאימא שלה הפקידה אותו אצלה והוא חשוב גם כי הוא מזכרת מהמשפחה ומאימא שלה וחשוב שישמר כעדות לדורות הבאים.

הזוית האישית

סבתא אסתי: נגה נכדתי, שאין דומה לה. הקשר המיוחד בינינו מיום לידתה, ולאחר העבודה יחדיו" בקשר הרב דורי" ההבנה והחיבור בינינו עמוק מרחיב ומחמם את ליבי….❤️🙏

הנכדה נגה: היה לי מאוד מאוד כיף לעבוד עם סבתא ולשמוע את מה שהיא מספרת על סבתא רבתא פלה ואיך היה לה בילדותה.