מאגר סיפורי מורשת

השם שלי הוא סבהתה  לואי (לוי) על שם סבי שנקרא לואי זרו. נולדתי ב1954 בעיר סרמלה, באתיופיה.

כשעליתי לארץ נתנו לי את השם שושנה. במשפחתי המורחבת קוראים לי בשמי המקורי, ושאר האנשים קוראים לי בשם העברי שלי. האחים הקטנים שלי קוראים לי ננה.

ילדות

נולדתי בכפר סרמלה שבמחוז גונדר (שבו רוב היהודים חיו) באתיופיה. תאריך הלידה אינו ידוע, מאחר ואף אחד לא תיעד זאת, כי ילדו בתוך הבית, בכפר שלא היה בו בית חולים. השנה המשוערת היא 1954. אבי היה חקלאי, אורג בדים, ועבד עם הבקר (פרות וכבשים), אימי עסקה בקליעת סלסלות, רקמה, טחינת תבלינים. לאבי היה חשוב שבניו ובנותיו ירכשו השכלה, ולכן הוא שלח את כולם ללימודים, ונשא בנטל העבודה החקלאית, לבדו כמעט. בחופשות היינו עוזרים לאבי בחקלאות.

בילדותי, נהגנו לשחק בחמש אבנים, מחבואים, מחניים, ומשחקיי כדור. הבנות לבשו חצאיות או שמלות, והבנים מכנסיים. אורח החיים בכפר היה דתי ולכן, כל ילדה, בחורה, ואישה לבשו אך ורק שמלה או חצאיות.

בשעות הפנאי היינו משחקות עם חברות, מכינות בובות ומלבישות אותן, וכן עזרנו גם במטלות הבית. התחביב העיקרי שלי הוא רקמה. נהגתי לרקום על  מפיות ,מפות, חולצות ושמיכות, ואבי היה מוכר את העבודות שלי בשוק המקומי. וזו הייתה תרומתי לפרנסת המשפחה.

הקהילה במקום מגוריי היתה קהילה יהודית, ובה כל משפחה דאגה לפרנסתה. למשפחתי היו פרות, עיזים, תרנגולים, גידלנו תירס, חיטה, שעורה, טף, דלעת, תפוחי אדמה, עגבניות וחומוס. החקלאות הייתה עיקר הפרנסה. בשוק המקומי שהתקיים פעמיים בשבוע, היו מוכרים את התבואות מגידולי השדה.

עוד מאפיין שלנו כקהילה, הוא העזרה ההדדית באירועים שמחים והלא שמחים. כלומר, אם משפחה חוגגת חתונה לאחת מילדיה, כולם נרתמים לעזור בהכנת האוכל, וגם בשעות הקשות, כמו לאחר לוויות, כל הכפר נרתם לעזור למשפחה האבלה.

הערכים עליהם חונכנו הם: כבוד למבוגר, וזה בעבורי ערך עליון. לאיש מבוגר נותנים כבוד כי הוא דמות סמכותית, ובגלל שהוא מבוגר נהוג לכופף את הגוף, ולהרכין את הראש ואת העיניים כשפוגשים בו. כמו כן, הסבלנות הוא קוד התנהגות מקובל מאוד באתיופיה. לדוגמא: אציין שמורה ומנהל הם דמויות סמכותיות, ונותנים להם כבוד. נימוס ,צניעות, ואיפוק אלה  ערכים שגדלנו עליהם.

באתיופיה נהגנו לפני כל ארוחה להביא קערת מים, כדי שאבי ירחץ את ידיו, וגם לאחר סיום הארוחה. דרך אגב המבוגרים היו אוכלים לפני הילדים. לא היה נהוג שכל המשפחה תאכל יחד באותו שולחן. כיום, כולם רוחצים ידיים לפני ואחרי הארוחה, וכולם יושבים סביב השולחן ואוכלים ביחד.

באתיופיה השבת הייתה מקודשת וכולם "שבתו מכל מלאכה". הבנים היו רוב הזמן בבית הכנסת, והבנות היו מכינות את הבית לקראת הסעודה. כך גם בחגים ובימי צום, הנשים גם הלכו להתפלל ולבשו בגדים לבנים. בשבת, הילדים היו משחקים עם החברים שלהם, אימי הייתה נחה בעיקר ואבי היה הולך להתפלל. היו מאכלים קבועים כמו לחם שבת שנקרא דבו, אותו נהגו לאכול עם מאכל שנקרא אגווט, לאחר קידוש. בשבת היינו אוכלים אינג'רה עם תבשיל של רוטב אפונה ובשר או עוף. נהגנו לאכול בעיקר אינג'רה שהיינו מכינים על מחבת גדולה, ואחר כך מעבירים לצלחת גדולה עם  רטבים, וכל הילדים אכלו ביחד. בנוסף אכלנו תירס, תבשילים עם תפוחי אדמה, ותבשילי בשר ועוף. המאכלים האהובים עליי הם דלורית מבושלת שנקראת דובה, ותירס מבושל.

אהבתי במיוחד את חג הפסח, זהו חג שהתכוננו  אליו במשך כמה שבועות. זה חג שתמיד היה מתקשר לתקווה שנגיע גם אנחנו לארץ ציון, למקום שבו כל היהודים חיים ביחד, הארץ שאלוהים הבטיח לאברהם, יצחק ויעקוב. פסח באמהרית נקרא פסיקה. לא היתה לנו הגדה של פסח. הסיפור של יציאת מצרים עבר בעל פה מדור לדור והקייסים (הרבנים), למדו את יציאת מצרים, מספר שמות. באתיופיה היו חוגגים את ערב פסח בחצר בית הכנסת, כשכל בני הכפר מתכנסים ביחד ואוכלים את ארוחת החג. הנשים היו מכינות כל יום ביומו קיטה (מצה) מקמח חדש, עד שהגיעו לארץ הקודש.

אחותי הגדולה עלתה לארץ והתגוררה בישראל, ואחרי עשרים שנה בערך היא הגיעה כדי לבקר את המשפחה. השמחה הייתה גדולה מאוד ואני כל כך התרגשתי, כי הייתי מאוד קטנה בת חמש בערך, כשהיא עלתה לישראל.

בגרות

כשלמדתי בבית הספר המורים היו קשוחים מאוד. אסור היה לאחר לבית ספר, מי שהיה מאחר היה נענש. כמובן שאסור היה לענות למורה כשלא התבקשת.

בתקופת ילדותי לא היה רדיו בכפר, לכן לא שמעתי מוסיקה או שירים מחוץ לארץ, אבל בשמחות, באירועים משמחים כמו: חתונות ומסיבות משפחתיות היו שרים, רוקדים  ומנגנים על מסנקו שזה כלי נגינה אתיופי.

ב1973 עליתי לארץ, הייתי בת שמונה עשרה, ועליתי ללא בני משפחתי, רק עם מספר חברות מאתיופיה. בזמן זה פרצה מלחמת יום כיפור ועבדנו במקום הגברים, כי הם נקראו לצו 8 והשתתפו במלחמה. זו הייתה תרומתי במקום שירות צבאי. בזמן המלחמה שכרתי דירה עם עוד שתי חברות, ותמיד דיברנו על כך שהמצב מפחיד. פחדנו לשמוע חדשות ושהמשפחות ידאגו לנו באתיופיה.

אהבה ונישואין

קרוב משפחתי (בן דודי) הכיר ביני לבין מי שהפך להיות בעלי. הכרנו והתחברנו מיד, ולאחר שלושה חודשים נישאנו.

התחתנו בהרצליה וכל קרובי המשפחה שהיו בארץ, וגם חברים שהכרנו היו בחתונה. החתונה הייתה יפה ושמחה, צריך לציין שבשנת 1976 כשהתחתנו, ההורים שלי ורוב אחיי לא היו בארץ. רק אחותי הגדולה התגוררה בירושלים.

לאחר החתונה עבדתי בתדיראן בחולון במשרה מלאה, ובן זוגי עבד במטבח באל-על וגרנו בלוד.

לימים נולדו לנו שלושה ילדים: אילנה(אמא של טופז) אוריאל, עזרא.

כיום אני פנסיונרית, מעבירה את הזמן בבישולים, אני אוהבת לבשל אוכל אתיופי בעיקר. טוב לי בארץ, יותר כיף מאשר באתיופיה ואני אוהבת להיפגש עם נכדיי ולבלות איתם.

הזווית האישית

סבתא שושנה: נהנתי מאוד להכין את העבודה עם נכדתי טופז, השאלות החזירו אותי אחורה לילדות באתיופיה. אמנם עבר זמן רב מאז אבל היה כיף ונוסטלגי להיזכר.

טופז: סיפורה של שושנה (סבתא שלי) היה מרגש, ולימד אותי על המסע לארץ, שלה ושל משפחתה ועל התרבות באתיופיה. שמחתי לדעת דברים חדשים ומעניינים על סבתא ומשפחתה, דברים שמעולם לא ידעתי.