מאגר סיפורי מורשת

שמי יזהר עזריאלי נולדתי בישראל בבית חולים עפולה בשנת 1945.

באותה תקופה, לא היו מכוניות מוניות או אוטובוסים. אבא הביא את אימא צפרירה לתחנת האוטובוס בעין חרוד, עם עגלה שאליה רתומה פרדה, וכך היא נסעה ללדת. הייתי תינוק נחמד אבל לא ידעתי לדבר עד גיל שלוש. בגיל שלוש למדתי לדבר מהר ולא הפסקתי. חיינו ברמת חיים אחרת מזאת שאנחנו רגילים אליה היום. לא היה חשמל, לא היה כביש ולא היו מכוניות. כשהייתי בכיתה גימל חיברו אותנו לחשמל ואור גדול היה בבית. בחורף היה המון בוץ והיינו הולכים עם מגפיים ושוקעים בבוץ. עבדתי במשק החקלאי. בלול, ברפת ובשדה. היינו נוסעים עם אבא בעגלה עם הפרדה לשדה לקצור תירס לפרות, והיינו מביאים תירס הביתה שאמא תבשל.

למדתי עד כיתה ד' בבית הספר ברמת צבי. היינו תשעה ילדים בכיתה, ואימא שלי הייתה מורתי. בכיתות ג' ד' היה לנו מורה ששמו היה יעקב עזורי ובכיתה ה' עד י"ב למדתי בבית הספר בעין חרוד. כאשר הייתי בן אחת עשרה, פרצה מלחמת סיני וזכורה לי שהייתה האפלה.

התגייסתי לצבא בשנת 1963 ובזמן השירות הסדיר שלי לא היו מלחמות. בזמן שירותי במילואים היו כמה מלחמות שבהן השתתפתי. בשנת 1967 השתתפתי בשחרור ירושלים, ושם כמעט נפצעתי: רסיס חדר לסוליית הנעל ואפילו הגרב נקרעה, אבל לא הייתה טיפת דם על הרגל. אחרי מלחמת ששת הימים, השתתפתי במלחמת ההתשה בתעלה ובבקעה. ביום כיפור חצינו את תעלת סואץ. ב-1982 השתתפתי במלחמת לבנון, הייתי כבר אבא לשלושה ילדים חמודים, ביניהם החמוד ביותר, יפתח האבא של נגה. שירתי גם ביהודה ושומרון ובעזה.

התרסקות המטוס

אחד האירועים העצובים ביותר שקרה לי בצבא בשנת 1975 בחנוכה, היה לאו דווקא בזמן מלחמה, אלא במסגרת אימון. בתרגיל מסוים עלינו על מטוסי הרקולס, וטסנו מאילת דרך סיני עד חצרים. בדרך אחד המטוסים התרסק מכיוון שפגע בהר. המטוס שלנו היה אחריו, אך כשהטייס ראה את ההתרסקות הוא משך חזק כלפי מעלה וכך ניצלנו. חברים טובים שלנו נהרגו בהתרסקות וגם צוות המטוס. סך הכל  עשרים ושניים איש. כולנו הוכנו בהלם גדול, כאשר נודע לנו. לעולם לא אשכח את אותו הערב המר. למרבה האירוניה הייתי אמור להיות על המטוס שהתרסק, ורק בדרך מקרה ברגע האחרון עברנו למטוס השני. שגיא בני הבכור היה בסך הכל בן חודש, ויפתח בכלל לא נולד ואם הייתי במטוס השני, לא היינו יושבים כאן ומספרים סיפורים, לא אני ולא נגה נכדתי החמודה.

אסון זה לא יישכח ממני אבל מוזר הוא שבארץ הוא נשכח לחלוטין, לא הוקמה שום אנדרטה ולא מצבה או יד זיכרון.

הזווית האישית

נגה: לאורך כל המפגשים נהננו מזמן איכות ואפילו סבא פגש מכרים שהם גם סבים וסבתות של חברים.