מאגר סיפורי מורשת

שמי אליהו אלישע נולדתי בתוניסיה בעיר ספאקס בשנת 1940.

 

גדלתי במשפחה לא דתייה. אבי חיים ויקטור חזר בתשובה כשאני הייתי בן 14 וחצי עד אז לא הייתה לי שום קירבה עם יהודים ובכלל שום זיקה לדת.

 

 

בגיל 14 וחצי חזרנו בתשובה והחלטתי לעלות לישראל בניגוד לרצון הוריי. אחרי הכשרה של שלושה חודשים בצרפת החליטו המדריכים שלי לשלוח אותי עם עוד כמה ילדים לארץ ישראל.

 

  

 

ביום האחרון בצרפת עשינו סיור במרסיי בצהריים אכלנו ב-  comp d arianas  ושם פגשתי ילד (רמי) שהיה אתנו בשלושה החודשים האחרונים ושההורים שלו לקחו אותו והחליטו לנסוע איתו לישראל. הילד שמח לראות אותי ושאל אותי אם אני רוצה לראות אנשים מהעיר שלי ואמרתי לו שלא ואחרי כמה שעות עלינו לאוניה "ירושלים".

 

בזמן ההפלגה רציתי לקחת כסף מהכיס כדי לבזבז על האנייה ואז ראיתי שיש לי דף בכיס האחורי פתחתי אותו וראיתי שזה המכתב שאמרו לנו לשלוח להורים לפני ההפלגה כדי שידעו שאנחנו הולכים לעלות לארץ ישראל. חשבתי  בלבי, כשאני אגיע לארץ ישראל אני אשלח את המכתב.

 

אחרי כמה ימים של הפלגה (11 לאוגוסט 1955) האונייה עגנה בנמל חיפה. ריססו אותנו עם מרסס נגד מחלות וזה היה משהו טראומטי. הייתה התרגשות גדולה שהגענו לארץ שלנו נישקנו את האדמה. מהנמל לקחו אותנו לפנימית רמת הדסה, שהייתה בזמנו פנימייה לילדים עולים חדשים. שם היה מדריך שקראו לו רפאל ואנחנו קראנו לו החבר רפאל שבירך אותנו ונתן לנו גלוית דואר .

 

רפאל המדריך שאל אותנו אם יש מישהו שיודע לצייר. הרמתי את האצבע כדי שהוא ישאל אותי אם אני יודע לצייר ואז אני אגיד לו שאני צריך ללכת לשרותים ,אבל הוא לא אמר כלום . אחרי השיחה  כל הילדים הלכו לכתוב מכתב להורים . המדריך רפאל  אמר לי: " לא, אתה נשאר פה ותכתוב אחר כך את המכתב, אתה תצייר ציור כי עוד מעט יש לנו חג". עניתי לו שאני לא יודע לצייר ובאמת לא ידעתי לצייר.

המורה לציור כשלמדתי בחו"ל, תמיד היה מוציא אותי מהשיעור, כי הוא אמר שאין לי חוש לציור ולעולם לא אדע לצייר!. רפאל  המדריך אמר לי: "אני יודע שאתה יודע לצייר אבל אתה מתבייש".

 

בגיל חמש עשרה וחצי ציירתי את הציור הראשון שלי בחיים . רפאל  המדריך בא וראה את הציור ואמר לי אתה יודע לצייר ואתה מתבייש להראות את זה לאנשים. כל יום הייתי מצייר ציורים להנאתי.

 

רק אחרי חודש נזכרתי שעדיין לא כתבתי מכתב להורים שלי להודיע להם, שהגעתי לארץ ישראל  אז כתבתי להם מכתב "הורים יקרים הגעתי לארץ ישראל", "מה שלומכם ?" ושלחתי את המכתב.

 

באותו הזמן היינו קבוצה של כעשרה ילדים מתוניס שהיינו ביחד ברמת הדסה. קצת לפני החגים המדריך שאל אם יש לנו קרובים בארץ. נזכרתי בדודה רחל שעלתה לישראל בשנת 1949 והייתה כחודש במעלה החמישה ליד ירושלים ומשם עברה לבאר יעקוב . אני זכרתי שהיא הייתה רק במעלה החמישה ושכחתי  שהיא עברה לבאר יעקוב למרות שהתכתבנו כחמש שנים בכתובת הזאת.

 

אחרי כחודש בערב ראש השנה שלחו אותי לירושלים לעשות את החג אצל הדודה במעלה החמישה. כשהגענו אמרו לנו שם שהמשפחה הזאת, (של דודה רחל), עזבה את הקיבוץ ועברה למקום לא ידוע.  הם הבטיחו שהם יחפשו ויגידו  לנו.

אחרי כחודש וחצי קראו לי למשרד ונתנו לי מכתב שבא מתוניס. אני שמחתי מאוד ופתחתי את המכתב ושם היה כתוב "הורים יקרים הגעתי לארץ ישראל מה שלומכם?…אני מסתכל ורואה מאחורי המכתב חותמת של כתובת לא ידועה. באותה תקופה תוניס הייתה במלחמה נגד צרפת ששלטה שם וחשבתי שאולי בגלל המלחמה בין הערבים לצרפתים אולי עצרו את ההורים שלי או שאולי הם ברחו והם בדרך לישראל.

 

הייתי הולך פעמיים בשבוע לנמל חיפה לחפש את ההורים שלי. העובדים בנמל היו אומרים הנה המסכן שמחפש את ההורים שלו וכך היה.  

נשארתי בודד כשמונה חודשים בלי לראות את ההורים שלי ובלי שאני אדע, איפה הם? הפכתי להיות מאוד אלים והייתי מוכר כמופרע בפנימייה. הדבר היחידי שהחזיק אותי היה הציור. בכל אותה תקופה, מאז שעליתי ארצה לא למדתי ולא רציתי ללמוד. הייתי הולך למורה לאומנות והייתי מצייר אצלו ועוזר לו בשיעורים עם ילדים אחרים. המרד שלי היה בהתנהגות למשל, בערב יום כיפור לא צמתי אני ועוד כמה חברים אכלנו בפנימייה.

 

בוקר אחד קמתי מיואש במיוחד ואמרתי לחבר בחדר, פופול, אני מיואש נמאס לי מהחיים כבר יותר משמונה חודשים לא ראיתי את ההורים שלי ואני משתגע. הוא אמר גם אני לא ראיתי את ההורים שלי שמונה חודשים. אמרתי לו: "כן, אבל אתה יודע איפה הם, אתה מתכתב איתם ואני כלום הם פשוט נעלמו!".

הלכתי לעזור למורה לציור.

בעשר בבוקר ילד נכנס לכיתה ושאל ליסיה (השם הקודם שלי) ואמרתי כן ואז הוא אמר לי: "אימא שלך באה לחפש אותך" אמרתי "זה לא יכולה להיות אימא שלי מתה. איך היא נראית?" הוא ענה: "היא קטנה ושחורה והיא בגן הירק". חשבתי מי זה יכול להיות, חשבתי שאמא שלי נפטרה ואז חשבתי שאולי זאת דודה שלי, דודה רחל. רצתי לפגוש אותה בגן הירק כשהגעתי לגן הירק ראיתי את אמא שלי. רצתי אליה והתחבקנו ובכיתי ,שמונה חודשים לא ראיתי אותה חשבתי שהיא מתה.

 

בדרך חזרה למושב  היא סיפרה לי שפעם אחרי צהריים הם ישבו עם חברים והיה להם בן שהיה בפנימיה. הם אמרו להם שזה הבן שלהם ולבן אמרו שזאת משפחת ליסיה . הוא אמר ליסיה? כשעליתי לארץ היה לי חבר שקראו לו כך. אמא שאלה אותו איך הוא נראה קטן שחור דומה לך עם משקפיים ואמא צעקה זה הבן שלי וככה היא הגיעה אליי. השאלה הראשונה ששאלה אותי היא האם צמתי ביום כיפור? התביישתי לספר לה. אז אמרתי לה בסדר.

 

משם עברתי לפנימיה ב"אלוני יצחק". שנה אחרי זה בערב כיפור הייתי צריך לעבוד בקיבוץ וכשהגעתי לחדר אוכל החברים שלי אמרו לי: "בוא! בצהריים תאכל". כשחזרנו אחרי העבודה הלכתי לישון בחדר ופתאום שמעתי את הצלצול לחדר האוכל. רצתי וכבר סגרו את השערים של חדר האוכל. הם אמרו לי שעוד מעט יש ארוחה ואז אני אוכל.

 

הלכתי להתקלח ובארבע הלכתי לחדר האוכל רעב. כל הילדים היו לבושים חולצות לבנות וכשנכנסתי לחדר האוכל הייתי המום על כל שולחן היו פירות (תפוחים ואגסים) באותם הימים לא היו פירות כמו שעכשיו. היו גם מגשים עם תפוחי אדמה בתנור ושקדי מרק עם מר עוף ומגש גדול של עופות צלויים. הייתי רעב מת ובינתיים כל הילדים לקחו את המנה שלהם והשאירו לי מנה. אני  ניגש לקחת את העוף שלי ואני רואה שהשאירו לי את החלק האחורי של העוף שבו היו נוצות. אני נגעלתי והלכתי למטבח ואמרתי לטבחית: "אסתר תחליפי לי בקשה את העוף הזה במשהו אחר כי זה עם נוצות". אסתר הטבחית אמרה לי "אין, צאי מהר מהמטבח!"  התעקשתי, "אבל יש פה מגש עם הרבה עופות תחליפי לי בבקשה בקול מתחנן" (לא אכלתי מהבוקר). "תצאי מהר מהמטבח, אין" !אבל הנה "צאי"!

 

יצאתי מהמטבח עצבני והשארתי את הצלחת יצאתי מחדר האוכל הלכתי לחדר ושכבתי על המיטה עצבני, ואמרתי לעצמי: "איזה אישה רעה, לא אכלתי לא בבוקר לא בצהריים ולא עכשיו! מה היא רוצה שאני אצום יומיים!?"

 

רגע .. רגע בשנה שעברה לא צמתי וכנראה אלוהים רוצה שאצום יומיים, כדי שאשלם את החוב של שנה שעברה מיד נרגעתי, בינתיים החברים שלי הביאו לי מנת אוכל לחדר ואמרו לי תאכל כי אתה בטח רעב אני אמרתי "לא צריך אני לא אוכל". הם אמרו לי "אבל לא אכלת כל היום מה מחר תאכל?". עניתי:" לא, אני צם גם מחר". זה בסדר למחרת צמתי והלכתי לבית הכנסת ורק אחרי זה סיפרתי לאמא שלי שלפני שנתיים לא אכלתי. אמא שלי אמרה מסכן שלי יומיים לא אכלת…

 

בשנת 1967 במלחמת ששת הימים הייתי בעמדה במושב לידי ישב אותו ילד רמי שפגשתי comp d arianas ונזכרנו כשהיינו בצרפת ביחד ואז הוא אמר לי אתה זוכר ששאלתי אותך אם אתה רוצה לפגוש אנשים מהעיר שלך אמרתי לו כן אני זוכר אז הוא אמר לי אלו היו ההורים שלך!

 

 

אני עכשיו בן 75 ואני חושב על סיפור העלייה שלי  לארץ ישראל וכל מה  שקרה לי קרה כדי שמשפחתי ואני נשלם את החוב שלנו לפני שחזרנו בתשובה. כדי שניכנס לארץ ישראל נקיים .כל המשפחה שלי היינו ציונים אחותי הייתה מורה והתחתנה עם מורה אני הייתי מורה לאומנות אחותי הקטנה הייתה אחות בבית חולים. אני במושב המשכתי לצייר כאוטודידקט.

 

זאת הייתה הנקמה שלי לאותו מורה לציור בתוניס שאמר לי "אתה לעולם לא תדע לצייר! "

 

יום אחד אישה ראתה את בציורים שלי ואמרה לי חבל שלא תלמד ציור כי חסר לך עוד קצת. הלכתי ללמוד "בבית ספר גבוה לציור" ואחרי כחודשיים המנהל של המכללה קרא לי ואמר לי ראינו איך אתה מצייר ואת הצבעים החמים שלך ופה בארץ עדיין אין ציירים שמרגישים את החום כמוך והחלטנו שתלמד על חשבון בית הספר כמה שנים והחזירו לי את הכסף.