מאגר סיפורי מורשת

שמי אריה קנט, נולדתי בשנת 1949, גדלתי בשיכון עובדי חברת החשמל בדרום גבעתיים. אני סבא של רומי ומשתתף יחד איתה בתוכנית "הקשר הרב דורי".

שמות הוריי – יהודית ויעקב קנט. אמי יהודית לבית נימצוביץ, נולדה בעיר פינסק, שהיית אז חלק מפולין, בת למשפחה ציונית. אביה , לוי יצחק נימצוביץ, היה סנדלר ואמה ציפורה הייתה סוחרת. יחד עם אחיה נהגו לקנות מראש, מהחקלאים הפולנים, את תנובת עצי הפרי ולמכרם לסוחרים בשווקים.

בני המשפחה עלו ארצה בשנת 1936 והתגוררו בדירה קטנה בתל-אביב. אמי, שעוד בפולין למדה פקידות והנהלת חשבונות, עבדה כמנהלת חשבונות בשוק הסיטונאי בתל אביב. אחיה יוסף לא זכה לעלות ארצה מאחר שגוייס לצבא הפולני, לחם נגד הנאצים, נפל בשבי והוצא להורג. בהיותו צלם חובב השאיר אחריו אלבום תמונות ובו מאות תמונות המתעדות את הפעילות בתנועות הנוער הצופים והשומר הצעיר בפינסק.

אבי יעקב קנט, בן למשפחה חרדית מחצרו של הרבי מסטולין, בת תשעה ילדים, אחד נפטר בילדותו, שניים ובני משפחתם נרצחו בבורות ההרג ביערות סביב סטולין והשאר עלו ארצה יחד עם ההורים.

המשפחה התגוררה תחילה באחד הכפרים על גבול פולין אוקראינה. בעיצומו של החורף, משהחלו פרעות בידי האוקראינים, ברחו תושבי הכפר באישון הלילה אל היערות, בעוד הפורעים מזדנבים אחריהם. כך מצאו עצמם בני המשפחה צועדים בקור המקפיא עם תינוקות על הידיים, חסרי כל ומלאי פחד משתק פן יתגלו על ידי הפורעים ועשו את דרכם לפינסק.

משאת נפשם של כל בני המשפחה היתה לעלות לארץ ישראל, הציונות היתה נר לרגליהם. אריה – בכור האחים, היה מנהל ומורה בבית הספר תרבות בפינסק. חלומו היה לעלות לארץ ישראל ולהיות חלק ממנה והדבר בא לידי ביטוי גם במכתבים ששלח למשפחה בישראל. אולם, בעת ביקורו של  המשורר חיים נחמן ביאליק בבית הספר, הפציר בו ביאליק לא לנטוש את תלמידי בית הספר ולהמשיך לתמוך בהם בעת קשה זו. בסופו של דבר אריה השתכנע  ובחר להשאר בפולין, והוצא להורג על ידי הנאצים יחד עם אשתו ובתו התינוקת.

מימין: ביתו של אבי בסטולין, משמאל: משפחת נימוביץ' בחצר הבית בפינסק 

אבי עלה ארצה עם שחרורו מהצבא הפולני בשנת 1939, חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה. ספינת המעפלים בה הגיע ארצה נתפסה על ידי הבריטים אך כל נוסעיה שוחררו, לאחר שהתברר בבית המשפט כי נתפסה שלא כחוק מחוץ למים הטריטוריאלים של המדינה. אבי הגיע לקיבוץ משמר השרון ויום לאחר נחיתתו בחופי הארץ כבר חפר תעלות בקיבוץ. לימים השתלב בחברת החשמל בה עבד עד צאתו לגימלאות.

הוריי נפגשו בתל אביב ותוך כי השיחה התברר כי אריה, אחיו הבכור של אבי, היה המורה של אמי בבית הספר תרבות בפינסק. ההכרות הובילה לנישואים. הוריי רכשו דירת שני חדרים ברחוב כצנלסון בגבעתיים ובה נולדנו אחותי הצעירה ואני. לאחר מספר שנים עברנו לדרום גבעתיים לשיכון עובדי חברת החשמל, לבית בן שני חדרים, האחד לאחותי ולי, והחדר השני שימש כחדר אורחים ביום ובלילה היה חדר השינה של הוריי. לימים הוספנו חדר, אך לפינה משלי זכיתי רק בעת התגייסתי לצבא.

מימין: יהודית בתיכון (למעלה מימין), אריה קנט וטולה אשתו (משמאל בלבן) משמאל: יעקב קנט בתל אביב, 1940

הוריי עבדו קשה לפרנסתם, ומותרות לא יכלנו להרשות לעצמנו, אך מעולם לא סבלנו מחסור. את הירקות גדלנו בחצר ביתנו לצד מספר עצי פרי וכן תרנגולות לביצים. זכור לי היום בו קיבלנו הודעה כי נפלה בזכותנו האפשרות לקבל קו טלפון ומיד תרמנו אחותי ואני את כל חסכונותינו לכך.

שנות ילדותי בגבעתיים של אותם הימים

גבעתיים של אותם הימים היתה גן עדן לילדים. מאחר וצעצועים לא היו לנו, בילינו – אנו הילדים – את מרבית שעות היום בחוץ, משחקים בכל משחק אפשרי. משחקי כדור כגון סטנגה ופינות (לזרוק את הכדור מעבר לכביש אל עבר אבן השפה הנגדית כך שיפגע בה ויחזור אליך) גולות, גוגואים, חמש אבנים וכו'.. כמו כן, נהגנו לטייל בשדות שהקיפו את השכונה, לצפות ולעקוב אחר מיני זוחלים בשדה. נהגנו לערוך "קומזיצים", להדליק מדורה, לצלות תפוחי אדמה ולהשתולל כאהבת נפשנו. כמו כן, כל השכונה נהגה לחגוג יחד את ל"ג בעומר בניצוחה של משפחת כהן (הוריו ואחיו של יזהר כהן).

בתינו היו פתוחים איש לא חשש מגניבות. לא אחת כששבתי לביתי מצאתי את אחד מחבריי שוכב במיטתי וקורא את ספרי או יושב עם אמי במטבח ומנהל שיחות חולין. את כל צעצועינו ייצרנו במו ידינו. על מנת לבנות עפיפונים, נהגנו להרחיק לכת עד גדות נחל הירקון (מרחק קילומטרים מבתינו), לקטוף את קני הסוף שהיוו את שלד העפיפון, להדביק את הניירות לגוף העפיפון בעזרת דבק שעשינו מקמח, ואת הזנב יצרנו מחוט אליו קשרנו גזרי נייר ויצאנו לשדות להעיפם. בנינו קורקינטים ועגלות מקרשים ושאריות חומרי גלם שמצאנו בשכונה והמיסבים – אותם אספנו מפחי האשפה באזור המוסכים ליד הבורסה ברמת גן שמשו כגלגלים.

לנסוע לים בשבת היתה חוויה לא מרנינה, היה עלינו לכתת רגלינו יחד עם כל מיטלטלנו לתחנת היציאה שהיתה רחוקה מביתנו, להידחק בתור יחד עם עשרות משפחות בתקווה שיעלה בידנו לעלות למשאית. לא אחת נאלצנו לחזור מאוכזבים כי לא צלחה המשימה.

ארוחות בחברת המשפחה המורחבת היו נדירות, מאחר והמשפחה התפזרה ברחבי הארץ ותחבורה בשבתות לא הייתה. לא ידענו כלל מה זה בילויים משפחתיים במסעדות טיולים או נופשנים, אבל היינו ילדים חופשיים, יצירתיים, שמחים ומאושרים. גני הילדים טרם נבנו בשיכון ולפיכך נאלצנו לכתת את רגלינו הצעירות, בגיל שלוש, לגן הילדים בגבעת רמב"ם הותיקה. אני זוכר שאמי הייתה מלווה אותי עד תחילת הרחוב ומלווה אותי במבטה עד כניסתי לגן ששכן במעלה הרחוב. בגיל ארבע הלכתי לבד לגן הילדים בעודי חוצה את ה"גבעה" (גן חיל האוויר היום), שבזמנו היתה גבעת טרשים שורצת תנים, על מנת להגיע לגן שהיה בדירה בשיכון צבא קבע בפאתי תל אביב.

בכיתה א' למדנו במשמרת שנייה בבית ספר שהיה מרוחק כשני ק"מ מביתנו, את הדרך עשינו לבד בקיץ החם ובחורף הגשום, כשאנו נושאים תיק עור קטן ובו חצי מחברת לכל מקצוע, עפרון ומחק (בניגוד גמור לתיקים הכבדים אותם נאלצים נכדינו לשאת כל יום לבית הספר). החל מכיתה ב' למדנו בבית הספר ע"ש דוד שמעוני שבנייתו הושלמה והיה סמוך לביתי. בתקופתנו הקפידו מאד על המשמעת, ניתן כבוד גדול למורים ומילתם היתה מילה.

מגרש המשחקים בבית הספר היה מקום הבילוי החביב עלינו בו נהגנו לשחק ברגליים יחפות כדור רגל ובעיקר כדורסל. הכיתה בה למדתי הייתה מאד מגובשת ובערבי שישי נהגנו להתכנס בגן הציבורי בשכונה לשחק משחקי חברה ולספר סיפורים, אחד מבני הכיתה ניחן בכושר ביטוי ודמיון מפותח והיה מרתק אותנו בסיפוריו. אני חייב לציין כי הקשרים והחברויות שהחלו בגיל שלוש – ארבע נשמרים עד עצם היום, רובנו חברים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית והננו נוהגים להיפגש מדי פעם.

יום שני ה- 27.04.1959, ואני ילד בן 10, היה היום השחור בחיי. בן דודי, שהיה עבורי כאח בכור מושא להערצה שמאד אהבתי, אותו הנער שלקח אותי על אופניו לטיולים ולימים לימד אותי לרכב עליהם, הבחור נעים ההליכות, הצנוע והמסור מאד למשפחה ולחברים נ- הרג בעת מילוי תפקידו (והוא בן 22 בלבד), שלושה ימים לאחר שחגגנו יחד את ליל הסדר.

בן דודי יוסף (טיטי) טיטינסקי החל את דרכו בחיל האוויר כטייס קרב. בשל מחלה הועבר לטייסת סיור וקישור בנגב. ביום שני ה- 27.04.1959 נקרא לצאת ולחפש זוג מטיילים שהלכו לאיבוד באזור נחל דוד בנגב. מהנחל הוא לא יצא בשלום, יוסי והסייר שהיה איתו במטוס נהרגו. זוג המטיילים אותם חיפשו נרצחו על ידי פאדיונים (מחבלים שכך נקראו באותה תקופה). במלאת 50 שנה לאסון הנורא אותר מנוע המטוס וכיום הוא נמצא בפינת ההנצחה לחללי צה"ל בקיבוץ עין גדי.

תקופת התיכון היתה מאתגרת יותר, למדתי בבית ספר אורט טכניקום גבעתיים ששילב לימודים עיוניים לצד לימודים מעשיים בתחום ההנדסה ועיבוד מתכות. שעות הלימודים היו ארוכות והלימודים הסתיימו בשעה ארבע כך ששעות הפנאי הצטמצמו משמעותית. בכל זאת על אהבתי לספורט ולכדורסל לא ויתרתי והשתלבתי יחד עם חבריי בקבוצת הנערים בכדורסל של הפועל רמת גן וכן בקבוצת האתלטיקה בעיר. נעלי הספורט בתקופתנו לא דמו כלל לנעלי הספורט כיום ויוצרו מגומי אטום וכבד.

אהבתנו לכדורסל הובילה אותי ואת חבריי לצעוד מגבעתיים אל מגרשה של מכבי רמת גן ברחוב ביאליק ברמת גן או להרחיק עד מגרשה של מכבי תל אביב ליד שוק בצלאל על מנת לצפות במשחקים. בנוסף, נהגנו לצאת בערבים לריצות ארוכות מגבעתיים עד הכניסה לבית החולים תל השומר וחזרה, ריצה של כ- 10 ק"מ.

בחופשים נהגנו לתור את הארץ על גבי אופניים, זכורה לי במיוחד הרכיבה לאזור מצפה הראל בדרך לירושלים על מנת לצפות בצעדת ארבעת הימים, וכן רכבנו לחוף אכזיב ליד נהריה בו נפשנו במשך שבוע. כמו כן נהגנו להשתתף ב"צעדת הנגב הלילית" שיצאה כל שנה מישוב אחר בדרום לבאר שבע. את ערבי השישי בילינו במועדון בו רקדנו ריקודים סלוניים ובמוצאי שבת אהבנו להתכנס ליד חנות הפלאפל הצמודה לקולנוע נוגה ששימש אבן שואבת לכל צעירי העיר.

עם תום שירותי הצבאי עזבתי את גבעתיים ויצאתי ללימודי הנדסה באוניברסיטת באר שבע, שם הכרתי את רעייתי חנה. נישאנו במהלך הלימודים, הקמנו משפחה, נולדו לה שלוש בנות ורומי המקסימה הינה בתה של בתנו רויטל.

יהודית ויעקב ביום חתונתם

הזוית האישית

סבא אריה: אני מודה למארגני תכנית זו ולרומי נכדתי שהציעה לי להשתתף יחד איתה בתוכנית ובכך זכינו שנינו לחזק את הקשר ביננו. עברנו חוויה משותפת בה חלקנו פרטים מעברה של משפחתנו ולמדנו על עברם של משפחות נוספות שזכו להשתתף בתוכנית. העברתי לרומי ידע לגבי שורשי המשפחה, מעט מאורח חייהם בגלות ותקופת קום המדינה בה נישאו הוריי והקימו צעד אחר צעד משפחה בישראל. אני חושב שחיזקתי אצל רומי את תחושת השייכות לארץ שבאה לידי ביטוי גם בסיפורי החיים של המשתתפים. כמו כן, אפשרתי לרומי הצצה לחיי בתור ילד ונער שנולד סמוך לקום המדינה "בתקופת הצנע" וגדל, למרות כל הקשיים הפיזיים והכלכליים וזכה להקים בית בישראל, לזכות בבנות מדהימות וחתנים נהדרים שזיכו אותנו בנכדים מקסימים.

רומי הנכדה המתעדת: במהלך מפגשי התכנית למדתי דברים רבים חדשים, שלא ידעתי קודם על משפחתי. נהניתי מכתיבת סיפור המורשת, משמיעת הסיפורים של הסבים והסבתות האחרים ומזמן האיכות עם סבא שלי. היה מעניין לדעת איך היו החיים פעם לעומת היום. איך היו בתי הספר, מה למדו ובמה התעניינו. נהניתי מאוד מהעבודה על התיעוד ואני מודה שניתה לי ההזדמנות להשתתף בתוכנית.