מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה בלזר, נולדתי בשנת 1945 בתקופת המנדט הבריטי בשכונת בן-ציון בנתניה, שכונה שהוקמה על ידי התימנים בשנת 1930. הוריי התחתנו צעירים ומיד עזבו לבד את בית הוריהם בתימן והגיעו לארץ בדרך ארוכה ברגל ועל חמור ואונייה לנמל יפו בתל -אביב בשנת 1929 ושהו שם כשנה בקושי רב. ב-1930 עברו לנתניה ועזרו בהקמת השכונה.

בשכונה היתה צרכניה, מרפאה, בית כנסת ומרכז נוער. בילדותי לא היו הרבה חנויות לרכישת מתנות, רק לחפצים שימושיים. באותה תקופה לא היו טלפונים בבתים, לא רדיו ולא מחשבים. היינו משחקים בחוץ קלאס, מחניים, גומי, גולות, כדורגל שעשוי מגרביים. היינו יוצאים לטיולים ברגל כי לא היו רכבים, רק עגלות עם סוסים שהובילו חלב ונפט לחימום או לבישול לכל בית.

היינו משפחה מבורכת בת עשרה ילדים – קצת צפוף אך השמחה והאחווה שרתה בביתינו. היה לנו משק קטן בחצר שהיו בו עיזים, תרנגולים, עצי-פרי וכו', כך לא הרגשנו מחסור בתקופת הצנע. בביתנו היו שלוש דלתות שתמיד כל אדם יכול היה לבוא לאכול ולמלא מחסורו, כמו אברהם אבינו – כך נהג אבי שכינויו היה "יהודה החסיד". החיים בשכונה היו פשוטים ויפים: כל שבת וחג חגגנו עם המשפחה המורחבת, שמנתה כ-30 איש, מאכלי תימן שלוו בתפילה, שירה ובשמחה.

בכל יום היינו משחקים עם כל ילדי השכונה: כדורגל, מחניים, קלאס וכו'. בתקופת שלטון הבריטים, צעירים בשכונה השתתפו בפעולות האצ"ל או בפלמ"ח. בגלל התנגדות לאנגלים הרבה נאסרו וסבלו מהם. כשקמה המדינה בשנת 1948, השמחה הייתה רבה וכולם יצאו בריקודים בשכונה וברחובות העיר. עם השנים נתניה קיבלה את הכינוי "עיר היהלומים", כי הרבה צעירים עבדו בליטוש יהלומים והתפרנסו בכבוד.

בצעירותי

בבית ספר יסודי למדנו מוסיקה, תפירה, תזונה וגם היו ארוחות צהריים מזינות ומשותפות לכל הכיתות, מדי פעם היינו תורנים בחדר האוכל. האווירה בבית הספר הייתה שונה מהיום, עם הרבה כבוד והערכה למורים. בסיום התיכון למדתי בסמינר למורים ולימדתי הוראה בנשר, קריית-אתא, עם ילדים עם צרכים מיוחדים שמאד אהבתי. אז התחתנתי ועברתי ללמד בדימונה.

ב-1968 למדתי תפירה בתל אביב ויום אחד פגשתי את בעלי באוטובוס בדרכי לתל אביב, הוא היה חייל כחמש שנים, עלה לארץ מרומניה וגר בדימונה. לאחר שלוש שנות חברות התחתנו בתל אביב. למרות השוני בינינו הקמנו משפחה לתפארת – שלושה בנים ובת אחת וח"י נכדים מופלאים.

כשיצאתי לפנסיה שילבתי את גידול נכדיי בשנתיים הראשונות והקשר בינינו הדוק עם כולם, היום כולם גדולים, יוצאים לטיול או לשופינג, מתייעצים, באים להתארח עם מאכלים מיוחדים, ואושרי הגדול להיות אתם לשמוח בשמחתם, להשתתף באירועים מיוחדים להם. כיום אני מטיילת הרבה בארץ ובחו"ל, מבקרת הרבה בהצגות ומופעים עם חברות ומשפחה ונהנית מכל רגע.

חלומי הגדול בהיותי בת מצווה היה להיות מורה וכך להגשים את אהבתי לילדים ולהקים משפחה ענפה מאושרת. תמיד שאפתי לחיות בבית מזמין, הפתוח לכל אורח בכבוד ולהמשיך מורשת של אהבת אדם להמשיך בבריאות טובה, להשתתף באירועים מיוחדים של נכדיי ונכדותיי ולשמוח בשמחתם.

מאלבום התמונות

המשפחה האהובה שלי

 לצפייה בסרטון בו הראל מראיין את סבתא

הזוית האישית

סבתא אילנה: שמחתי מאוד להשתתף בבית הספר עם נכדי הראל שמאוד התרגש והתעניין בסיפוריי על תקופת ילדותי, איך חיינו ללא טלפון או מחשב ובכל זאת היינו שמחים ומאושרים. כמו כן פגשתי אנשים נפלאים עם סיפורים מעניינים ומרתקים שמשקפים את ההיסטוריה של עם ישראל. תכנית הקשר הרב דורי היא תכנית מקורית, מיוחדת, ומעניינת, שמגשרת ומהדקת את הקשר בין הסבא לנכדו ויחד מתעדים באמצעים טכנולוגים את הסיפורים ומעלים אל מאגר המורשת. ממליצה מאוד להשתתף בתכנית זו.

הנכד המתעד הראל: היה לי מאוד כיף ומרתק לשמוע את הסיפורים של סבתי על ילדותה בשכונה. נהניתי להשתתף עם סבתי בתכנית הקשר הרב דורי ולטייל ביחד.