מאגר סיפורי מורשת

שמי עומרי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד ומנציח את סבי, עובדיה כהן ז"ל.

ילדות

סבא עובדיה נולד בקמישלי שבסוריה למשפחה דתית כילד שלישי בשנת 1955. במהלך שהותו בסוריה נאסרו עליהם לימודי התורה, אך תפילה הייתה מותרת, כך שהוא וילדים בגילו אמרו שהתפללו אך בעצם למדו תורה. כאשר הגיע סבי לגיל 15 בשנת 1970, עזב את בית הספר והחל לעסוק בזהב ותכשיטים. סבא מספר: "רוב הצעירים, היינו עובדים בזהב, היינו מכינים ומוכרים". לאחר שנתיים בשנת 1972 סבי מספר על השמועות שהחלו לגבי ישראל, על הציונות והעלייה למדינה, עד שהחליטו הוא חברו לעלות, ולפגוש בישראל את אחיו החורגים אשר כבר היו שם.

המסע לארץ ישראל

סבא וחברו יצאו לדרך, היעד הראשון שלהם היה לבנון. "יש שמועות שהרבה בורחים דרך לבנון, ושם יש אנשים אשר עוזרים ליהודים להגיע לארץ". סבא וחברו ידעו שעליהם לחפש בית כנסת מסוים בלבנון כדי למצוא אותם. סבא מספר על כך שהיו זקוקים לכסף כדי לברוח, אבל לא היה להם. הציע חברו לגנוב ולמכור את השרשרת של אחותו כדי להשיג את הכסף הנחוץ, לכן עשו כך. לאחר מכן עלו למונית ואמרו לנהג: "ללבנון אנחנו רוצים להגיע, אבל ההורים שלנו לא רוצים נלך ואין לנו תעודות זהות". הוא מספר על זה שהנהג שאל אותם מה דתם – סבא אומר: "נוצריים, אמרנו לו". הנהג אמר שיסיע אותם תמורת מחיר גבוה מאוד, אך בנוסף יעביר אותם בגבול תוך שימוש בתעודות הזהות של ילדיו. הם הסכימו. הם קבעו עם הנהג שיבוא לקחת אותם ביום שבת בשעה שתיים וחצי בערך. ביום שבת עלו הוא וחברו למונית, והסיע אותם הנהג לביירות.

כאשר הגיעו לגבול בלבנון הציג נהג המונית את התעודות והכניס אותם. "פה היה הרגע המלחיץ", סבא אומר, "אם היו אומרים שאנו לא דומים לילדים של נהג המונית, היינו נשארים בחלב ולא יוצאים, אך העבירו אותנו." הם הגיעו לביירות ולקחו מונית נוספת לרחוב בו היה אמור להיות ממוקם בית הכנסת. לאחר כעשר דקות של חיפושים מצאו את בית הכנסת, אך הוא היה סגור. החליטו סבא וחברו ללכת לחנות חשמל מהצד השני של הרחוב ולראות מה יהיה. הם נכנסו לחנות ופגשו אישה, שאלו אותה על המקום, על בית הכנסת ומתי הוא נפתח, "התחילה האישה לתחקר אותנו, מי אנחנו מאיפה אנחנו ומה אנחנו רוצים מבית הכנסת". "אנחנו יהודים מסוריה, אמרנו לה, למרות שהיא לא הייתה יהודיה, לא היה לנו מה לעשות, סיפרנו לה".

מיד הכניסה אותם האישה, מאחורי וילון כדי שלא יתפסו אותם. לאחר רבע שעה של המתנה הגיעה נערה בת 18 ולקחה אותם אל הדירה שלה, שם ישבו כל בני המשפחה של הנערה. "גם הם תחקרו אותנו, רצו לראות שאנחנו באמת יהודים. אחרי שסיימו הלכנו לישון. למחרת בבוקר העירו אותנו בשעה שש ואמרו – בואו, הולכים לבית הכנסת" כאשר הגיעו לבית הכנסת נתנו לסבא עובדיה ולחברו חדר קטן ואמרו להם: "פה אתם נשארים". "שבוע נשארנו שם, בבית הכנסת". אחרי שבוע הגיעה מכונית פולקסווגן צהובה. "אמרו לנו – בלי לשאול הרבה שאלות, תעלו". הגיע האוטו ועלינו. "באוטו ישבו שני אנשים אמרו לנו – אם תופסים אותנו, בלי לדבר הרבה. אתם עובדים אצלנו." הם נסעו נסיעה של עשרים עשרים וחמש דקות.

"העלו אותנו להר, שם הייתה מעין וילה, ואמרו לנו: אתם נשארים פה". הביאו להם עופות וסלטים כדי שיאכלו. סבא וחברו שאלו אותם: "זה כשר?" אמרו להם: "לא, זה מהבחור פה למטה". סבא וחברו לא אכלו, לא הסכימו, לכן הביאו להם חומוסים ופלפלים. אחרי חמישה -שישה ימים, באו אליהם ב-12 בלילה ואמרו להם: "בואו, הולכים". שאלו סבא וחברו: "לאן?", ענו להם: "הולכים לדוג".

סבא מספר: "שמחתי, אהבתי לדוג, אני טוב בזה." הם הגיעו לים ועלו לסירה. סבא מספר על איך שם לב לכך שלא היו חכות בסירה והוא אמר: "איך נדוג? לא הבאת רשת, לא הבאת חכה". אמר הבחור: "נדליק פנס ונכבה הדגים יעלו". נסענו כ-2 קילומטר מהחוף. התחלנו להדליק ולכבות את הפנס. פתאום הופיע אור גדול – ספינה של חיל הים הישראלי עומדת מולנו. התקדמנו עם הסירה, ראינו חיילים עם נשקים ביד. עלינו לסירה ובירכו אותנו לשלום."

סבי וחברו היו המומים מכך שהחיילים דיברו עברית. אחרי שיט של ארבע – חמש שעות הורידו אותם בחיפה, שם שלחו אותם ל"עליית הנוער". כאשר הגיעו, לא ידעו איפה הייתה משפחתם עד אשר הגיע  נער צעיר, עולה מסוריה, שאמר להם שהוא מכיר את משפחתם והם נמצאים בירושלים. סבא וחברו ברחו גם מעליית הנוער ונסעו לירושלים שם פגשו את משפחתם.

המשפחה מתאחדת

כמה שנים מאוחר יותר עלתה שאר משפחתו של סבי מסוריה והם התאחדו. לצערי הרב סבי כבר לא בעולם מזה כמה שנים, אך תמיד הוא היה אדם מעניין ומצער אותי שלא זכיתי לשמוע את הסיפור ממנו. הוא תמיד היה ותמיד יהיה חלק גדול בלב של כל המשפחה.

הזוית האישית

עומרי הנכד המתעד: נהניתי לעבוד ולפעול בתוכנית הקשר הרב דורי. העובדה שיכולתי לבלות זמן יחד עם המשפחה ובנוסף לקבל שעות מעורבות על כך. התוכנית נתנה לי את סיפורו של סבי שלא ידעתי עליו לפני כן ועזרה לי להעריך אותו יותר. לצערי הרב סבי לא איתנו כבר כמה שנים, אך הרגשתי שאני איתו עוד פעם. את העבודה הכנתי תוך שימוש בהקלטות שלו מספר את הסיפור, ואיסוף ידע של קרובי משפחה.