מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בירושלים

נולדתי בירושלים בחודש אוקטובר בשנת 1950, כשנה וחצי אחרי הכרזת המדינה. הבית בו גרתי היה בסגנון ערבי, מראשוני הבתים שנבנו ליהודים מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים, ממוקם אחרי שכונת מונטיפיורי. השכונה הייתה בנויה בצורה של חאן, בתים ערבים קלאסיים עם קירות עבים בעובי של מעל מטר, תקרה גבוהה, חצר פנימית, שתי קומות וחדרים גדולים של לפחות 15 מטרים ריבועיים. בהתחלה השירותים היו בחצר ומשותפים לכמה דירות והיינו מתקלחים בתוך פיילה משותפת. במתחם ורק לאחר כמה שנים, כשאני כבר הייתי בצבא, אנשים התחילו לבנות מקלחות ושירותים בדירות הפרטיות.

הזיכרונות מילדותי מאוד חיוביים. ההוואי השכונתי היה כמו של קומונה, כל המשפחות הכירו אחת את השנייה ומרביתן הגיעו מתורכיה, כורדיסטן, עיראק. חיינו בשכונה במסגרת מאוד פתוחה, אחד ביקר בבית השני בחופשיות, נהגנו לשחק בשכונה אחרי שעות בית הספר ולאורך כל שעות אחה"צ עד הלילה בימי קיץ (הקיץ איננו ארוך בירושלים). בימי החורף נהגנו להתכנס בבית של אחד מהחבורה והיינו משחקים משחקי קופסא, כמו מונופול, במשך שעות ארוכות. היינו משחקים בחצר בכדור, בסטנגה, עם 4 מקלות, משחקי שרשרת כמו חמור חדש, גולות.

הייתי חלק מחבורה של שלושה בנים, בערך מאותה שכבת גיל. לצערי, הקשר עם אחד מהחבורה לא נשאר לאחר שהתגייסנו והתפצלנו לחיינו הפרטיים. אמנם יש לי את הנייד שלו אך לא פגשתיו מאז. עם החבר השני הייתי בקשר רצוף כל השנים עד שלצערי, הוא נפטר באופן פתאומי לפני כשלוש שנים. אני בקשר עדיין עם אשתו ואחיותיו, אני הולך בכל שנה לאזכרה שלו בחודש ינואר.

כתלמיד הייתי שקט, מאוד מסודר, קיבלתי לרוב הערות ממוריי כ"אתה יכול יותר". ציוניי היו טובים אך לא הייתי שקדן שעובד על ציונים גבוהים מאוד, הסתפקתי בציונים ממוצעים וזה הספיק לי. הצטיינתי בספורט, משחקי כדור למיניהם, שיחקתי בקבוצת הנוער של הפועל ירושלים במשך כמה שנים. מקצועות הלימוד שהכי אהבתי היו גאוגרפיה ותנ"ך, אך בבית הספר היסודי הייתי טוב בכל המקצועות.

קיים שוני בין בית הספר שלמדתי לעומת בית הספר בו את לומדת, בעיקר בקנה המידה: בבית הספר בו למדתי הייתה כיתה אחת בשכבה, בה היו לא יותר מעשרים ילדים. אצלך יש שבע כיתות בשכבה, זה עצום לעומת בית ספר עם כיתה יחידה בכל שכבה. כמו כן, ניתן דגש רב על ענפי הספורט השונים ועל שיעורים שהתקיימו מחוץ למסגרת בית הספר: למשל פעם בשבוע היינו הולכים לחווה חקלאית שם היינו עובדים מספר שעות, פעם בשבוע היינו הולכים לבית ספר מקצועי ובכל שנה התמחינו במשהו אחר: פעם בחשמל, נגרות, מסגרות ודברים נוספים שלמדנו לעשות ביד. זה נתן לי הרבה מאוד בשלב מאוחר יותר – עד היום אני ה"תפרן" (תופר מכפלות ותיקונים בבגדים) בבית.

יום ההולדת הראשון שנחגג לי היה בר המצווה, עד אז לא נהגו לחגוג לי כלל ימי הולדת. חצי שנה קודם שטתי עם אמי ודודתי לטיול בתורכיה לבקר את המשפחה שהייתה לה שם וזה היה בעצם סוג של מתנת בר מצווה, כאשר במקביל סחטתי מאבא שלי שיקנה לי אופניים שלא היו לי ומאוד רציתי. הוא הבטיח לי שיקנה ובסוף כשחזרנו לארץ והיינו על סיפון האונייה והוא חיכה לנו על הרציף שאלתי אותו אם הוא קנה לי והוא ענה "כן כן" וכשבאנו הביתה הסתבר שהוא קנה לי טרנזיסטור (רדיו קטן עם בטריות שהיה מאוד מתקדם וחדשני) – אבל זה לא היה אופניים ואני לא שכחתי לו את זה הרבה שנים…

אני המרכזי מבין אחיותיי. אחותי הגדולה, כוכבה, מבוגרת ממני בארבע שנים ואחותי הצעירה, מלי, צעירה ממני בארבע שנים. היחסים בינינו היו תמיד מצויינים, בבית הספר אני זוכר שכוכבה אחותי הגדולה הייתה מגנה עליי בשנותיי הראשונות מפני חברה שניסו להתנכל לי, כך גם עשיתי עם מלי אחותי הצעירה. כשהתבגרנו התחברתי יותר לאחותי הצעירה, מלי, עד גיל הצבא אז התחברתי דווקא יותר לכוכבה המבוגרת, הייתי איתה בקשר מצויין ואנחנו בקשר כזה עד היום, כל האחים.

בנעורי – שנות ה 60

הזוגיות שלי עם יהודית, זוגתי שתחיה

הכרתי את יהודית זוגתי שתחיה עוד לפני שפגשתי בה פיסית, כי היא הייתה אחות של יולנדה, שהייתה חברה של חברי עודד, והיא כל הזמן סיפרה שיש לה אחות שחיה אצל אבא שלה בהולנד. בשלב מסויים היא סיפרה שאותה אחות צריכה להגיע לארץ ויום אחד כשהיינו בחוף הים באילת, בתקופה אחרי שהשתחררתי מהצבא ועבדתי בנמל אילת כסבל, פתאום ראינו אותה מגיעה מרחוק. אמרתי לה שלום, הכרנו, התחלנו לדבר ובעצם מאז לא נפרדו דרכינו. זכורה לי חוויה מצחיקה עימה, באחת הפעמים שהשתכשכנו במים בחוף באילת או בנואיבה, סבתא נכנסה למים ונשרטה ברגל מקיפוד ים או אלמוג וירד לה קצת דם, היא הייתה מאוד היסטרית ואמרה "אוי, אני אמות, אני אמות", אני כמובן הרמתי אותה על הידיים החוצה מהמים, שטפתי לה את המקום, עצרנו את זרימת הדם והיא בסוף לא מתה מהדבר הזה.

הצעת הנישואין לא הייתה צפויה. הלכנו יום אחד ברחוב בירושלים ופגשנו זוג חברים קרוב שלנו, איצו ואשתו לעתיד ציפי, שאלנו אותם לשלומם ומה הם עושים כאן והם סיפרו שהם בדיוק חזרו מהרבנות שם הם נרשמו לנישואין. שאלתי את סבתא: "תגידי, אולי נירשם גם אנחנו?" היא ענתה לי: "בסדר" והלכנו ונרשמנו לנישואין.

הנישואים התקיימו בירושלים במקום שנקרא "בית החייל" כי באותה התקופה סבתא עדיין הייתה חיילת בקבע בצבא, הוא נמצא ליד "בית העם" ברחוב בצלאל. מאחר והיינו תפרנים, שכרנו את האולם לערב מסוים וכל מה שקשור לכיבוד נעשה על ידינו בסיוע אבא של חברה של סבתא שקראו לה נורית. אביה היה אחראי על מזונות ומשקאות בבית מלון גדול בירושלים – הוא עזר גם בנושא עוגת החתונה. כדי לכבד את האורחים, השכרנו כלי זכוכית וקרמיקה מחנות בשוק  מחנה יהודה והרב שחיתן אותנו היה אבא של אחת הבנות שעבדה איתי בירושלים בחברת שיכון ובינוי. לחתונה הגעתי מוסע ברכב של חברי מהצבא (אותו איצו, בעלה של ציפי, שהיה חבר קרוב שלנו ואנחנו עד היום בקשר). החתונה התקיימה ויש ממנה תמונות יפות, זה היה יום מאוד גשום בחודש פברואר בירושלים, ירד גשם ביום ובלילה. כשהסתיימה החתונה כמה גברים מהמשפחה נרתמו למאמץ, נכנסו למטבח ושטפו את כל הכלים. היו כלים שהגיעו מהרצפה ועד התקרה, היה צריך לשטוף הכל, לייבש ולקחת הכל בחזרה בארגזים לחנות. אח של סבתא, איציק, עזר מאוד וגם גיסי סלבו. אחרי זה הכל נכנס לרכב שלי, הסוסיתא, ואחרי שסיימנו עם זה, החלפתי מכוניות עם גיסי ונסענו למלון של אביה של חברתה של יהודית, שסידר לנו גם חדר ללילה. בבוקר הוא החזיר את כל הכלים.

בנוסף, את הכסף לחתונה עצמה הלוויתי מאחותי וגיסי, ויום למחרת אחרי שספרנו את הכסף והצ'קים, הלכתי לבנק, הפקדתי את הכסף והחזרתי לו את הכסף. נשאר לי אחר כך ממש ממש מעט. לחתונה קיבלנו דברים שהיו מקובלים אז: מצעים, סיפולוקס, קצת כסף.

אני זוכר שסבתא הייתה מבסוטה, צוחקת וצוהלת וכמובן את ערימת הכלים לאחר שנגמרה כל החגיגה.

באותו זמן היה מקובל לצאת לירח דבש, אבל מאחר והיינו אז צעירים ותפרנים לקחנו את הרכב ונסענו לצפון, לחיפה, שם גרה אחותי הצעירה ואצלה ישנו לילה אחד. יום למחרת נסענו להר מרון שנמצא ליד צפת ושם נכנסו למלון בו ישנו לילה או שניים, היה מזג אוויר מאוד חורפי ואירופאי עם שלג. משם נסענו למטולה ולקיבוץ סמוך שם ישנו בבית הארחה, נשארנו שם עוד יום או יומיים וחזרנו הביתה – זה היה ירח הדבש שלנו.

בתחילת הנישואין שלנו גרנו בדירת שני חדרים בבית של שתי קומות בשכונת קריית יובל, הדירה הייתה קטנה, עם חדר שינה וסלון ומרפסת סגורה בחלונות זכוכית. אני זוכר שביום העצמאות רצינו לעשות פיקניק ביער אך ירד גשם אז עשינו את המנגל במרפסת והריח נשאר בבית למשך ימים ארוכים. הדירה לא היית עם הסקה, היינו מחממים עם תנור ספירלה מצ'וקמק והיינו קמים בבוקר קפואים מקור. גם הייתה לנו מיטת יחיד בלבד ורק מאוחר יותר קנינו מזרון ומיטה. הדירה הייתה בעיקר קפואה, גרנו בה שנה לאחר החתונה ולאחר מכן עברנו לדירה בבניין משותף בנווה יעקב שם כבר הייתה הסקה מרכזית, דבר שנחשב ללוקסוס. שם גרנו גם זמן קצר ואז יצאנו לשליחות הראשונה בבריסל בשנת 1977.

אחרי החתונה סיימתי את לימודיי, למדתי כלכלה ויחסים בינלאומיים ולאחר מכן עשיתי תואר בשמאות מקרקעין, אבל כל השנים האלה עבודתי הייתה מפקח בניין בחרת שיכון ופיתוח, שהייתה חברה ממשלתית אז. סבתא עבדה אז בכמה עבודות, החל ממשרד המכס ואחר כך באגודת אכסניות נוער כמזכירה ומנהלת האגודה הייתה אשתו של לוי אשכול, רה"מ לשעבר.

סבתא ואני תמיד אהבנו ועדיין אוהבים לטייל יחד, היינו נוסעים המון לאילת למשפחה, אהבנו להאזין למוסיקה מתקליטים שסבתא הביאה איתה מהולנד, היה לנו פטפון נייד עם בטריות.

נקודת החוזק של סבתא היא יכולתה לעמוד היטב במצבים קשים. היא פעם הייתה מעורבת באירוע של פיגוע כאשר היא עבדה בשדה התעופה בבריסל כסלקטורית. היא פעלה בדיוק לפי ההנחיות, העבירה את הנוסעים למסתור כדי שמחבלים לא יגיעו אליהם וכך הגנה עליהם, במקביל גם התקשרה אליי כששמרתי בבית על ביתנו הבכורה. אני לא חושב שיש לי הרבה נקודות חזקות, אך אני חושב שאני נהג טוב.

 באחת החופשות

3. ההורות שלי:

הפכתי לאבא לראשונה בגיל 28 וקצת. חלומי תמיד היה לגור בבית פרטי והצלחתי להגשים אותו כשנכנסנו לגור בבית שרכשנו בכוכב יאיר. רציתי זאת כדי שאפשר יהיה לגדל שם את הילדים בתנאים מקסימליים של נוחות ורווחה. אהבתי מאוד להתעסק בכל מה שקשור לבית, כמו גינה גדולה, עצי פרי ותיקונים של הבית.

היה לנו חשוב להעניק לילדינו את הערכים של כנות, יושר, אהבה, חברות, עזרה לזולת, תרומה לקהילה. הערך החשוב ביותר שהייתי רוצה להעביר לבאים אחריי הינו: אני בטוח שאני לא יותר חכם מכם, להיפך, ההבדל ביני לבניהם הוא שצברתי ניסיון שלכם עוד אין ולכן כשאני מנסה לתת הצעות והמלצות לא לראות זאת כהתנשאות או הורדת הנחיות – אלא כשיתוף מהניסיון שלי על מנת למנוע מכם לחוות חוויות לא נעימות שקשורות בניסיונות שהיו לי בעבר ולא צלחו במספר תחומים.

שירותי הצבאי כלוחם וכצנחן – מאז ועד היום

המאפיין הגדול ביותר של שירותי הצבאי היא העובדה שלמדתי לחיות מחוץ לבית בתנאי שטח ולא בתוך מחנות מסודרים. למדתי לגור באוהל, צריף, ביתן, ללכת הרבה ברגל ובכלל, לעשות את כל זה מתוך תחושת שליחות ולשרת ביחידה התנדבותית. זו הסיבה שהתגייסתי לצנחנים ולא רציתי לשרת במקום שדווקא כן רצו אותי שהוא יותר מפונפן ומיוחד – חיל אוויר: לפני הגיוס קיבלתי זימון לקורס טיס ולא רציתי להיות טייס ולמרות שאמרתי שאני לא רוצה, זה לא עזר. כשהתגייסתי לקחו אותי לבקו"ם, עברתי את כל המיונים של קורס טיס וממש לפני ששלחו אותנו להתחיל את הקורס, הודעתי חד משמעית שאני לא רוצה להיות טייס. רציתי להיות צנחן. ואז הפגישו אותי עם איזה אלוף משנה, מישהו בכיר בחיל האוויר, שרצה לשמוע מי הפסיכי שמוותר על טיס באותם ימים ואני הייתי הפסיכי. אלתרנו ביחד סוג של טופס שבו אני מוותר על קורס טיס מרצוני הטוב, וכל הזמן הוא לא הבין בעצם איך זה קורה שמשיהו לא רוצה להיות טייס. וכל הזמן הזה היו איתי עוד שלושה חבר'ה שלא עברו את המבדקים שאני כן עברתי – אבל לא רציתי להיות טייס. אם שואלים אותי היום אם אני מצטער? היום כשאני עוסק בסימולטור טיסה ואני "טס" כמעט כל יום באיזשהו מקום לפעמים עולות בי מחשבות שאולי חבל שלא מימשתי את מה שהצבא הציע לי, אבל אני שמח עם הדרך שלי בצבא, בשירות הסדיר ובמילואים עד היום.

במושגים של אז, הכל היה רחוק מהבית כי לא הייתה תשתית מסודרת של כבישים. בתקופת הסדיר המקום הכי קרוב ששירתי, כחייל שגר בירושלים, היה בבית ליד ליד נתניה וזו הייתה נסיעה של שלוש שעות ולא כמו היום שהיא אורכת שלושת רבעי שעה. אבל שם היינו רק בין פעילויות ותעסוקות. המקום הרחוק ביותר ששירתי היה בסיני על גדות תעלת סואץ, זו הייתה נסיעה שאליה היינו יוצאים באוטובוס של חצות מבנייני האומה בירושלים ומגיעים רק אחה"צ של יום לאחר מכן. או ברמת הגולן שהייתה קרובה יותר אבל עדיין מדובר בנסיעה של כמה שעות.

במסלולי הייתי לוחם מן המניין, הוא ארך 14 חודשים מרגע שהתגייסנו. בגלל שהייתי צלף טוב, נתנו לי להיות רג"מ – זה שהולך עם המרגמה 52, כלי שיורה פצצות לא בקינון ישיר אלא בקשת לצד השני, הייתי פוגע מצוין. אחרי שסיימנו את המסלול עשינו קורס מ"כים, לאחר מכן הייתי מש"ק, סמל מחלקה ולקראת השחרור פנה אלינו בזמנו שלמה להט, שכונה צ'יץ' שהיה שנים רבות ראש עיריית ת"א וביקש שנעשה הסבה לשריון כי אנחנו לוחמים, סמלים ויודעים מהי לחימה. לא עניתי לו כי גם לא רציתי להיות בשריון (צוות בטנק) והתעקשתי להמשיך לשרת בפלוגה שלי. במהלך השירות שלי קיבלתי פעמיים זימון לקורס קצינים וסירבתי, לא רציתי להיות קצין כי ידעתי שאני אעשה שם בלאגן בבה"ד 1 ואז אני לא אחזור לגדוד שלי ואפספס את הרצון שלי להישאר צנחן, ישלחו אותי להיות קצין במקום זה באיזשהו מתקן הדרכה כזה או אחר וזה לא התאים לי. אז כשהגיע לי זימון לקורס קצינים שיקרתי לבחור בשלישות וביקשתי ממנו שיזרוק את הזימון לפח ואחרי כמה חודשים הוא הודיע לי שיש שוב זימון אז ביקשתי ממנו שיזרוק גם אותו לפח וככה נמלטתי מקורס קצינים בסדיר. מה שלא מנע במילואים, אחרי מלחמת יום כיפור, גם לשלוח לי זימון לקורס קצינים כי רצו למלא קצת את השורות ואני סירבתי גם הפעם.

השירות תרם לי לפיתוח היכולות העצמאות שלי, לדעת לעמוד בפני אתגרים ולצלוח אותם, בין אם בכיוון של שירות ביחידה שרציתי להיות בה, אם זה ביכולת שלי לא ללכת ליחידה שלא רציתי להיות בה, היכולת שלי להתגבר על מסלול קשה ומפרך במסגרת הגדוד שבסופו הוסמכתי להיות מש"ק, מדובר במסלול שהתחלנו אותו 30 חבר'ה במחלקה וסיימנו אותו פחות מחצי. בנוסף הוא תרם לי להכרת ארץ ישראל, בתור ירושלמי שבקושי יצא מתחומי גבול העיר הסתובבנו הרבה בארץ, בתעסוקה בקווים, בכל מיני פעילויות של בטחון שוטף.

למדתי על עצמי שאני מסוגל לעשות הרבה מאוד דברים שחשבתי שהם בלתי אפשריים ועם השנים למדתי, שבעצם אין שום דבר שהוא בלתי אפשרי, אלא מה שנראה בלתי אפשרי – הוא דבר שייקח קצת יותר זמן לעשות.

אמנם לא הייתי בצבא גנרל גדול, אלא לוחם וסמל מחלקה ומ"כ מחלקה במסגרות קטנות, אבל השתתפתי במסגרת שירותי הסדיר במלחמת ההתשה בתעלת סואץ וישבנו במוצב שהמצרים ירו עלינו, אנחנו ירינו עליהם, בלילה היינו עושים מארבים, מחכים שהם יגיעו: הגיעו – יורים עליהם, לא הגיעו – לא יורים עליהם, עשינו המון סיורים באזור בקעת הירדן בתקופה שהיו הרבה מאוד ניסיונות של מחבלים לחדור מירדן לגדה ולישראל, היינו עושים שם מארבים שחלקם נגמרו בהתקלות עם מחבלים בהם מנענו מהם את הכניסה לארץ, בחלק אחר מהמקרים לא קרה שום דבר. בישרות המילואים השתתפתי במלחמת יום הכיפור, שהתקיימה שנה וחצי אחרי שהשתחררתי מהסדיר, מלחמה שהייתה מאוד מפתיעה מבחינת הפתיחה שלה וכן מבחינת הסיום שלה. תרמתי את חלקי במסגרת המחלקה והפלוגה שלי על ידי זה שהשתתפתי בצליחה של תעלת סואץ, היינו הפלוגה הראשונה שחצתה את התעלה בסירות גומי לצד השני המצרי, ובעצם זה היה מהלך הפתיחה של תמרון שהוביל לכך שבסוף הצליחו להקים שם שתי יחידות גדולות של הצבא וזה מה שהכריע את גורל מלחמת יום כיפור.

אחרי המלחמה עשיתי הרבה מאוד מילואים וכפי שאת יודעת, אני עושה עד היום מילואים. אצלינו בצנחנים בגיל 32 אנשים כבר היו מבקשים להפסיק לשרת כלוחמים ואני נשארתי עד גיל 40 ואז התחלתי לחתום על טפסים של התנדבות. היום בן 73 עוד מעט ואני עדיין עושה מילואים באותה יחידה שהתחלתי לעשות בה מילואים לפני קצת יותר מחמישים שנה ואני גאה בכך.

השתתפתי במלחמת שלום הגליל בשנת 1982 עד שהייתה הפסקת האש הראשונה, מאז השתתפתי באינתיפאדה הראשונה והשנייה כחייל מילואים. בגדול השתתפתי בכל מה שקשור לפעילות צבאית שהייתה מאז שהתגייסתי לצבא בשנת 1969.

הקריירה שלי במשרד הבטחון

לתחום העיסוק העיקרי שלי, בו עסקתי מגיל 30 ועד לא מזמן, הגעתי די במקרה. לא כיוונתי את עצמי לשם מלכתחילה אך נסיבות החיים הובילו אותי לשם. תחום העיסוק שלי קשור למודיעין והגנה על מדינת ישראל ועסקתי בו עד פרישתי בגיל 52 וגם אז המשכתי לעסוק בכך כגימלאי ועד לפני שנה, עד גיל 72. עסקתי בזה כ 22 שנים במסגרת עבודתי הסדירה ולאחר מכן עוד כעשרים שנה כגמלאי.

במסגרת הלימודים יש לי כמה תעודות שאני לא יכול לקבל איתן הנחה בסופר, אך למדתי דברים כמו איך לגשת לכל מיני משימות ואיך לעמוד במטלות שונות ניתנות לך, תוך כדי פיתוח יכולת עצמאית להתעסק באתגרים שונים. במסגרת העבודה שלי צברתי כל מיני הישגים שלצערי אני לא יכול לפרט, עסקתי בכל מיני פרוייקטים מאוד ייחודיים ומעניינים ומאוד נהניתי לעסוק בהם, לא חיפשתי את התעודות וההצטיינויות. זו הייתה העבודה ומאוד נהניתי לעשות אותה.

 עדיין משרת במילואים

הזוית האישית

אלה גולדשמיט: היה לי מעניין להקשיב לסיפורים שסבי סיפר. גיליתי עליו המון דברים חדשים שלא ידעתי. הבנתי שהוא השתתף במלחמות רבות.שמחתי להעביר עימו זמן ואני מרגישה שהתקרבנו יותר. אני שמחה שבחרתי לעשות את הפרוייקט הזה עליו ואני יודעת שמבין כל דמויות הסבים בחיי – חייו היו המעניינים והעשירים ביותר.

סבא דוד קרן: אלה הייתה מאוד קשובה, חלק גדול מהדברים ששמעה היו חדשים לה (וגם לאמה). היה נעים ומרגש להיזכר בכל הפרטים האלה בנוכחות נכדתי הבכורה ומשמח אותי שהיא בחרה לבצע עבודה זו על חיי.