מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק וילנר. נולדתי בפסח 1944 בפרדס חנה, במחנה הכשרה להקמת קיבוץ בארות יצחק (הישנה).

הורי, אברהם ואלישבע, עלו לארץ מהונגריה, כנשואים פיקטיביים ב1938. באותן שנים, האנגלים שלטו בארץ ,ונתנו מעט מאוד אישורי כניסה לארץ. היה סיכוי גדול יותר לזוגות נשואים לקבל אשרת כניסה. לכן הורי, שהכירו בהכשרה, בחרו להירשם כנשואים ולסדר מסמכים כאלו. רק ארבע שנים לאחר שעלו, הם התחתנו באמת.

אברהם ואלישבע, הוריו של יצחק לפני חתונתם 

זיכרון הילדות החזק שלי הוא, ההתקפה המצרית על בארות יצחק עם הקמת המדינה, בהיותי בן שלוש וחצי שנים. באמצע הלילה, ברגיעה של ההפגזות, פינו אותי עם שאר הילדים והאימהות למקום שקט יותר. היינו צריכים להיות בשקט, כדי שהמצרים לא יגלו אותנו. האבות שלנו שנשארו, הצליחו להדוף את המצרים בעזרת שני תותחים של חטיבת הנגב, שהצליחו להגיע אליהם. אני לא זכיתי לראות זאת.

הורי עזבו את הקיבוץ ועברנו לגור בפרדס חנה. שם הייתי בגן עממי (לא הייתה הפרדה בין דתיים לחילוניים). משם עברתי לבית ספר ממלכתי דתי, בו למדתי עד כיתה ח'. זה היה בית ספר חדש, קטן וצומח. בכיתה ט' עברתי לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה.

סיפור תמונה וחפץ

בתמונה למטה, אני מצולם בילדותי. התמונה הייתה מונחת ממוסגרת על כוננית, בבית של המשפחה שלי, בבארות יצחק. בהפגזה של המצרים על בארות יצחק, התמונה הזו ספגה רסיסים ורואים שהיא ניזוקה.

תמונה נוספת שבחרתי לספר לך עליה, היא  תמונה שיש לי בסלון. בתמונה רואים את סבתא שלך, אהובה ז"ל, שנפטרה לפני שנה וחצי. התמונה צולמה במסיבת בת המצווה של בת דודתך, שירה. היא פותחה בזמן השבעה עליה. יותר מחמישים שנה הייתי עם סבתא. היא הייתה חלק מחיי, ואפילו חלק ממני. איתה ביחד הפכתי מחיל משוחרר לסטודנט, שעדיין לא יודע מה יעשה בחייו, ולאחר מכן למורה. הפכתי איתה להיות אדם נשוי, ואבא לשלוש בנות מקסימות, שכל אחת ירשה וקיבלה ממנה הרבה. אחר כך הפכתי איתה לסבא, ואפילו בנינים שלנו אני מוצא הרבה ממנה. בכל החלטה שלי בחיים, קיבלתי עידוד וכוח ממנה מבלי שעשתה זאת בצורה ישירה.

סבא יצחק עם תמונתה של סבתא אהובה ז"ל

מלחמת יום הכיפורים

במהלך מלחמת יום הכיפורים, נפצעתי בפני, ולא נראיתי כל כך טוב. כתבתי גלויה בזמן שהייתי מאושפז בבי"ח סורוקה שבבאר שבע. שלחתי אותה בעזרת האגודה למען החייל בדואר צבאי, לאחותי תמר ובעלה בירושלים. בגלויה סיפרתי, כי נפצעתי בפני במהלך קרב במלחמת יום כיפור (תשרי 1973), ובעקבות הפציעה, אני לא נראה טוב ולכן לא רוצה לספר לאשתי ולאימי שאני פצוע. הגלויה התגלגלה הרבה זמן, ולא הגיעה מהר ליעדה, בין השאר, בגלל שעובדי הדואר גויסו למלחמה. צריך לזכור שזו הייתה תקופת מלחמה, ללא יכולת לעדכן במדיה חברתית והדאגה לחיילים ולפצועים הייתה רבה. בסופו של דבר, מנחם, בעלה של תמר, נסע לבי"ח לראות את מצבי. הוא עדכן את המשפחה, ואשתי אהובה, נשארה לצידי במהלך כל האשפוז.

הזווית האישית

יצחק: יש חשיבות גדולה בכך שאנחנו מספרים על עצמנו לדור הצעיר. המסר שהדור שלנו מעביר לדור הצעיר הוא קיבוץ גלויות ואיך כמה מדינת ישראל. היה לי מאוד נחמד ומעניין לעבוד עם אליה, כי הילדות שלי גם התחילה בקיבוץ והרגשתי שיש ביננו קווים משיקים בעבודה ביננו, אני מרגיש שהנחלתי לו את אהבת הארץ, וחשיבות המפעל הציוני.

אליה: אחרי המפגשים, אני מרגיש שאני מכיר את סבא שלי יותר טוב. היה לי מעניין לשמוע מה קרה לסבא שלי, כשהוא היה קטן וכשהוא היה בצבא. תודה סבא.