מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל חמשנה, נולדתי בתוניס ועליתי לארץ ישראל. סיפור ההתיישבות שלי, הוא סיפור מיוחד ומאתגר שארצה לשמר ולתעד גם לדורות הבאים. הייתי ילדה קטנה בת 8, כאשר משפחתי הגיעה ארצה מתוניס באיסרו חג של סוכות. ירדנו בנמל חיפה, הוכנסנו למחסנים וקיבלנו חיטוי נגד מחלות בארץ.

עוד באותו יום, נסענו במשאיות לכיוון שער העלייה שבמערב חיפה, הגענו בחשיכה, והורידו אותנו בקבוצות. משפחתי ואני היינו יחד באותה קבוצה, אך לא לבדנו, כי הקבוצות הן של אנשים מכל מיני עדות. בתחילה נבהלנו משפתם, הכל היה מוזר וחששנו מאוד לגבי העתיד. למחרת, חילקו אותנו לפי משפחות, כל משפחה הייתה בחדר משלה. החדרים היו קטנים וצפופים, כל חדר היה בגודל 20 מטרים בלבד. באותם החדרים הקטנים, ישבנו אנחנו ושלוש משפחות נוספות כחודש, עד שכל משפחה מצאה מקום להשתקע בו. המגורים בחדר הקטן היו לא קלים בכלל, הרגשנו חנוקים ומיואשים, אך למרות זאת שמחנו מאוד משום שסוף סוף הגענו ארצה והגענו לישראל. המשפחה שלי בחרה לגור באשקלון, משום שהבנים הבכורים של המשפחה גרו ליד אשקלון ולמען איחוד המשפחה, עברו כולם לאשקלון. אשקלון מעברה ד' הייתה אוהלים ושם היינו צריכים לחיות, הלינה באוהל הייתה קשוחה במיוחד, הרגשנו חשופים ולא מוגנים בתוך האוהל הקטן והלא נוח. לאחר שהתמקמנו וחלף קצת זמן, הסתדרנו והרגשנו שייכים יותר.

אב המשפחה היה רב באשקלון. משפחתי ואני גרנו כשנה באשקלון, אך בעקבות שמועות שהתפשטו, היה חסר רב למושבים ולכן החלטנו לעבור למושב תלמים. עם כניסתנו למושב, הבחנו כי גרו התושבים בשיכונים מרווחים וטובים יותר מן המגורים שהיו באשקלון.

בזמנו, כל ילדי המשפחה עבדו במשק ובשדות, כך העברנו את הזמן והצלחנו להתבסס כלכלית. החרישה של השדות נעשתה עם סוסים וכלי מחרשות יד. עם השנים, התפתחה המדינה ועברנו למחרשות חדישות ויותר קלות לעבודה, והמושב גם התפתח מבחינה חיצונית. כבישים חדשים כיסו את הכורכר ועצים הציפו את המושב. החיים בארץ היו קלים וטובים יותר בסך הכל.

בגיל 14 סיימתי את לימודיי בבית ספר יסודי. הייתה לי אפשרות ללכת לתיכון, אלא שאבי התנגד כיוון שהלימודים היו מעורבים, לכן נאלצתי להפסיק את לימודיי על אף שידולי המורים. לאחר חצי שנה, כאשר הייתי בת 14.5 נסעתי אל רמלה לסבתי כדי ללמוד אצלה תפירה ועזרתי לה בתפירת בגדים לגיסותיה, לחברותיה ולה. לאחר לימודים של כשנתיים, סבתי נפטרה ולכן נאלצתי להפסיק את לימודי התפירה. בגלל חוסר מקום לינה, חזרתי הביתה למושב.

בגיל 16 הכרתי את בעלי עמוס טרבלסי, ההכרות שלנו התקיימה כמובן ביוזמת ההורים, והייתה אסורה פגישה כלשהי בינינו. מבחינה דתית, הייתה החמרה בעניינים אלו, אפילו שהיינו מאותו מושב היה אסור לי להיפגש עימו, אלא באופן מקרי בלבד, ובגיל 18 כבר התחתנתי. כיום, אני בת 80, גרה בירושלים עם עמוס בעלי ויש לנו 14 ילדים מקסימים, נכדים, וגם נינים.

הזוית האישית

עדן: בזכות תכנית הקשר הרב דורי, צברתי חוויה מיוחדת ומהנה במיוחד, זכיתי לזמן איכות ולהכרה של סבתי היקרה והתעניינתי מאוד בסיפורה. אאחל לה לעתיד, בריאות ושמחה איתנה, שתישאר אישה נפלאה ומיוחדת כפי שהיא.

סבתא רחל: אני שמחה ומרוצה מההזדמנות לשמר את סיפורי לדורות קדימה, נהניתי לספר לעדן את סיפור ההתיישבות שלי ולבלות איתה. אאחל לה לעתיד אושר, עושר ובריאות, שתגשים את עצמה ותצליח במעשיה.