מאגר סיפורי מורשת

שמי הילה, במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים הארצית לבין תכנית הקשר הרב דורי, תיעדתי את סבי, יוסף כנפו, ואני מעלה את סיפורו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבי יוסף כנפו נולד בשנת 1933 להוריו, שלמה ואסתר, במוגדור שבמרוקו, יוסף הוא האח השלישי מתוך שלושה עשר אחים, הוא קרוי על שם הסבא רבא שלו, רבי יוסף כנפו, שהיה רב ומקובל מרבני מרוקו.

יוסף למד בבית ספר יהודי במוגדור והשפה שהשתמשו בה שם היא צרפתית, היה לו שיעור קודש פעם ביום, כמו כן יוסף היה הולך "לחידר" של הרבי ושם הוסיף ולמד ולימודי רוח קודש וכדומה. בקהילה היהודית במוגדור היה נהוג  שאנשים העשירים והאמידים בונים בית כנסת בבית. גם בביתו של יוסף היה בית כנסת שהיה בנוי שם עוד מתקופת בעליו הקודמים של הבית שהיה נקרא "דאר אפללו" (דאר- בעברית בית).

למרות שליוסף היה בית כנסת בביתו, הוא לא התפלל שם כי הוא אהב להתפלל בבית הכנסת הציבורי של הקהילה, מכיוון שתנועת הנוער שהשתתף בה ערכה שם את החוגים והשירים. לפי דבריו של יוסף אנחנו מבינים שכאשר גר במרוקו לא חווה יוסף אנטישמיות כלשהי, בתקופה זו הפוגרומים כלפי היהודים פסקו, המצב נרגע והם חיו בשלום ובידידות עם שכניהם המוסלמים.

יוסף מספר שבמהלך מלחמת העולם השנייה (1944) הם שמעו על המתחולל באירופה. לקראת סיום המלחמה הגרמנים הצליחו להגיע לצפון אפריקה ואף לכבוש חלקים ממנה. הגרמנים הגיעו למרוקו כדי להכין את השטח לפני שיגיע הצבא. יוסף מספר שקרוב משפחתו פרסם תמונת גנאי של היטלר שצוייר בה כקוף. בני משפחתו  אמרו לו שהוא צריך מייד לגנוז את זה מכיוון שכשהגרמנים יגיעו ויראו זאת, הם יהרגו אותו. לכן הוא באמת חזר לכל מקומות החלוקה ואסף בחזרה את כל התמונות שחילק. כמו כן יוסף מוסיף ואומר שמשפחת פליטים משואת אירופה הגיעה למפתן ביתם והם סיפקו להם מקום מוגן. הם אירחו אותם וגרו איתם במשך תקופה מסוימת

האירוע הזכור ביותר ליוסף הוא שבסוף מלחמת העולם השנייה הם כל כך שמחו שהצרפתים, האנגלים והרוסים הכניעו את הנאצים, לכן הם ערכו תהלוכה גדולה ומפוארת מלאת שמחה ודגלי ישראל. באותו הזמן הערבים התחבאו בבתים כי הם לא רצו לראות את שמחת היהודים.

העלייה לארץ

יוסף מספר שהציונות הושרשה בו במהלך ילדותו כשהשתתף בתנועת נוער ציונית ולמד בבית ספר יהודי ציוני, וכמובן מהבית. אביו ודודו פעלו למען העלאת יהודים לארץ ישראל והיו מאוד ציוניים, הוא מוסיף ואומר שהמדריך שלו בתנועת הנוער הגיע במיוחד בשבילם מארץ ישראל כדי להדריך אותם לקראת העלייה לארץ.

בזמן שנגמרה מלחמת העולם השנייה, אביו שלח אותו לישיבה אך יוסף לא החזיק שם מעמד הרבה זמן מפני שהוא לא כל כך הסתדר שם ולכן הוא חזר ללמוד בבית ספר רגיל. בשנת 1949, כשיוסף היה בן 16, הוא החליט לעזוב את בית הספר בכדי לעלות לארץ ישראל. תחילה הוא עזב את מוגדור ועבר לקזבלנקה לבדו, כי רק משם היה ניתן לעלות לארץ. אבל כשהגיע לשם הוא לא קיבל אישור לעלות ארצה משום שהיה צריך חתימה של ההורים שיאשרו את עלייתו מפאת גילו הצעיר. על אף הבית הציוני בו גדל, הוריו לא הסכימו לחתום לו על האישור כי הם ידעו שיגייסו אותו לצבא מיד כשיגיע לארץ והם מאוד חששו, מכיוון שבאותם ימים המצב בארץ ישראל היה מאוד נפיץ וזה היה זמן קצר לאחר סיום מלחמת השחרור.

לאחר שנתיים משפחתו עברה גם היא לקזבלנקה, הם השתכנו שם ויוסף הלך ללמוד הוראה. הוא לא החזיק מעמד שם יותר מדי זמן, שנתיים לכל היותר, מכיוון שהכמיהה שלו לארץ הייתה חזקה עד כדי כך שכל דבר שלא קשור בעלייתו לארץ לא עניין אותו ורק הסיח את דעתו מהחלום הציוני.

לאחר יום הולדתו ה-20 (הגיל החוקי במרוקו) יוסף כבר לא הצטרך עוד את חתימת הוריו כאישור לעלות לארץ. להוריו היה עדיין קשה עם עליית בנם אך לבסוף הם השתכנעו ונתנו את הסכמתם המועטה עם רעיון העלייה. לכן הוא הלך למשרד "קדימה" האחראי לעלייה לארץ כדי להתחיל את עלייתו. שני אחיו הקטנים (דני ואשר) עלו בעליית הנוער שנה וחצי לפני יוסף, כל העליות האלו נעשה בשקט מכיוון שהערבים לא רצו שהיהודים יעלו לארץ, משום שהם היו כוח תעסוקתי גדול ואיישו הרבה משרות נצרכות. לכן אם הערבים היו יודעים על כל העליות של היהודים לארץ הם לא היו נותנים להם לעלות. יוסף מספר שאחותו הגדולה אודט סידרה לו תפקיד במשרד "קדימה". תפקידו היה להיות מדריך של קבוצת נוער כיוון שלמד הוראה, עובדי המשרד ליוו כל כמה ילדים כדי שהערבים לא יראו שהם קבוצה אחת גדולה שעולה לארץ ישראל אלא כמשפחות קטנות גרעיניות ומפוזרות.

ההורים של יוסף הגיעו לנמל ושם נפרד מהם ועלה על אונייה למרסיי שבצרפת עם אותה קבוצת ילדים, הילדים נדרשו להישאר במרסיי כדי לעבור קורס הכנה והכשרה לעלייה לארץ. הוא היה צריך לחזור למרוקו ללוות קבוצה נוספת, אך בגלל שהקונסוליה הישראלית עשתה טעות והחתימה את הדרכון שלו בחותמת ישראל הוא לא יכל לחזור למרוקו, כי אם הוא היה חוזר הוא כנראה היה נענש ואף נאסר על פעולה מחתרתית זאת, לכן בשנת 1953 הוא השתחרר מעבודתו במשרד "קדימה". לאחר יומיים במרסיי יוסף הפליג לארץ ישראל באוניית "נגבה", ההפלגה נערכה כחמישה ימים.

תהליך הקליטה הראשוני בארץ

ביום חמישי 26.2.1953, כשהגיע לארץ, יוסף לא הספיק לקחת את המזוודות והתיקים מהאונייה, ולכן כאשר ירד לנמל חיפה הוא היה בלי כלום חוץ מהבגדים שעליו ותיק הגב (בשנותיו הראשונות בארץ הוא התקיים מהכסף ששלח לו אביו בדואר בכל כמה חודשים). מהנמל הוא נסע לרמלה במחשבה לחפש קרובי משפחה במעברות. מאחר שלא מצא שם את קרובי משפחתו הוא החליט לנסוע לרחובות מכיוון ששם ידע ששוכן קרוב משפחה אחר.

יוסף חיפש אחר בני משפחתו שברחובות ולא מצא אותם, לכן הוא החליט לנסוע לקיבוץ כפר דרום לפגוש את אחיו שעלה בעליית הנוער כדי ליישב את הקיבוץ הזה. יוסף שהה בקיבוץ מיום מחמישי עד יום ראשון בחג הפורים, וכבר ביומו הראשון שלחו אותו יחד עם הווטרינר לפרות ברפת על מנת שיעזור לו בעבודתו. בקיבוץ יוסף פגש את השר משה קול שהיה מנכ״ל עליית הנוער באותה תקופה, הוא המליץ לו על הסמינר של הרב רוזנטל בירושלים, דאג שעליית הנוער תממן לו את הלימודים ואף סייע לו להגיע לשם. יוסף הגיע לירושלים ביום שני ובדיוק היה שושן פורים, זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא חגג פעמיים את פורים. הוא מאוד התרגש ושמח לחגוג את שושן פורים בירושלים עיר הקודש.

מיד כאשר הגיע לסמינר, יוסף כתב מכתב למשפחתו ובו סיפר להם על ברכת החמה המדהימה (ברכת החמה היא ברכת ראייה שמברכים כשרואים את השמש בתחילת כל מחזור בן 28 שנים) שנראתה מבעד לחומות העיר העתיקה שעוד נשלטה בידי הירדנים. אביו סיפר לו שכאשר משפחתו קראה את המכתב כל האחים מאוד התלהבו מהתיאור של יוסף על ברכת החמה. בבמשך שנה למד יוסף בסמינר בבית וגן והתגורר באחת מן הדירות של הסמינר עם סטודנטים נוספים, הסמינר עסק במקצועות קודש ובעיקר בשיעורי יהדות, אפילו נחמה ליבוביץ' הייתה המורה שלו לפרשת שבוע בסמינר. שנה לאחר הסמינר יוסף הדריך ילדים מוגבלים במשך שנה.

בתחילת מבצע קדש קיבל יוסף זימון מפתיע לצבא וכך הוא התגייס ומיד התחיל קורס חובשים, מה שהוביל אותו להילחם במלחמות רבות בישראל.

יוסף מספר שההתאקלמות בארץ הייתה לו טבעית, הוא הכיר את השפה ואת התרבות הציונית עוד מביתו ומילדותו. הקושי המרכזי בארץ היה ההתמצאות במקום כי האיזור היה חדש לו. גם בתור ילד בבית הספר, החברים שלו היו מדברים ביניהם בעברית וגם בביתו הוא ואחיו דיברו עם אביו עברית. אנשי הארץ קיבלו אותו בחום ובאהבה. אפשר לראות את זה כבר במקרה מהיום הראשון, כשיוסף הזמין מונית לקיבוץ דרום בשביל לנסוע לאחיו וסיפר לנהג שהוא עלה ממרוקו והגיע באותו היום לארץ ישראל בפעם הראשונה. הנהג מאוד התרגש שיוסף עולה חדש שהגיע לבד לארץ, והנהג עשה לו הנחה גדולה על הנסיעה.

על רבי יוסף כנפו

רבי יוסף כנפו נולד במוגדור למשה כנפו בשנת 1823, במשפחה בת שלושה בנים. בגיל 13 כבר החל ללמוד את תורת הקבלה, ונסע בצעירותו למרקש ללמוד אצל הרב אברהם קוריאט ("ברית אבות"), בן דודו של הרב אליהו בן אמוזג. הוא הקדיש את חייו ללימוד תורה והוראה, וכתב 39 ספרי קודש, בחייו הודפסו שבעה ספרים. רוב הספרים שכתב הוצאו לאור על ידי המשפחה לאחר שנפטר, ולמרות זאת עדיין ישנם ספרים שכתב בכתב יד שעדיין לא נערכו ויצאו לאור. רבי יוסף קיבל הצעה להיות ראש הקהילה במוגדור, אך בשל ענוותו לא הסכים לקבל זאת על עצמו. הוא עסק בכתיבה בבית המדרש והתפרנס מספריו בדוחק רב.

רבי יוסף נישא לזהרה ונולדו להם שלשה ילדים, שני בנים – הרב דוד והרב משה, ובת. בנו הרב דוד כנפו (שהיה סבא של יוסף כנפו  -סבי המתועד כאן) היה לימים אב בית הדין של קהילת מוגדור.

הרב יוסף כנפו נפטר בתרס"א (1901) בעיר מוגדור, בה נטמן.

הזוית האישית

הילה הסטודנטית המתעדת: נהניתי להכיר את הסיפור של סבי מקרוב יותר ושמחתי לתעדו במאגר המורשת.