מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

נולדתי בשנת 1932 בבודפשט, בירת הונגריה. אבי, יעקב, עבר בצעירותו עם משפחתו מאוסטריה להונגריה, בעקבות האנטישמיות שהייתה באוסטריה. מתיאש, מלך הונגריה באותה תקופה, נתן הגנה ליהודים מפני האנטישמיות והכמורה ואפשר להם להתגורר בהונגריה. אבי הכיר בהונגריה את אמי, לולה (רחל) ושם הם התחתנו. טרם החתונה התגוררה אמי עם משפחתה בעיר וויפשט (פשט החדשה), בערך שעתיים נסיעה בבודפשט. אבי התגורר עם משפחתו בבודפשט ולאחר שהתחתנו עברה אמי להתגורר אימו בבודפשט.

לסבי מצד אמי, פנחס (אני קרוי על שמו) הייתה חנות לדברי תפירה וסריגה וסבי מצד אבי, ירמיאש (ירמיהו) היה סוחר. באותה תקופה היה נהוג שהנשים היו עקרות בית ולכן סבתי מצד אמי, לאה וסבתי  מצד אבי, יוזפינה, לא עבדו מחוץ לבית. אבי לאחר נישואיו היה סוחר בדים. שתי המשפחות, הן מצד אמי והן מצד אבי, שמרו על אורח חיים דתי.

אילן יוחסין

ילדותו של סבא פנחס

נולדתי בתאריך 24.6.1932 בבודפשט, הייתי בן יחיד להורי. אני זוכר ילדות טובה ומאושרת. הייתי עד גיל מאוחר עם אימא בבית, כיוון שאימא לא עבדה.

בגיל שש עליתי לכיתה א' בבי"ס יהודי (לא זוכר את שמו). זוכר שהיו לי חברים מביה"ס ומהשכונה. החבר הכי טוב היה שכן שלי (לאחר מכן הסתבר שהיה אנטישמי). בבי"ס למדנו חשבון, גרמנית, היסטוריה, גאוגרפיה, יהדות. אהבתי במיוחד את המקצועות היסטוריה וגאוגרפיה. ביה"ס היה מרחק של חצי שעה הליכה הביתה. היה אירוע שזוכר כשהגעתי הביתה מביה"ס יום אחד, שני ילדים נוצרים רצו להרביץ לי. היה לי תיק עור עם קצוות מברזל, הם באו לתקוף אותי ונתתי להם בראש עם התיק. זוכר שאחד מהם נפצע. אבא שלו בא אח"כ להתלונן ושאל: "למה הרבצת לו?", אמרתי שהוא ניסה להרביץ לי, אז הוא נתן סטירה לבנו. האירוע הזה היה כבר על רקע אנטישמיות, עוד לפני שהתחילה המלחמה. זוכר גם אירועים טובים שהיינו הולכים לגלוש בשלג עם מגלשות.

גרנו בבניין בין שלוש קומות, בביתנו היו שלושה חדרים ועוד חדר לעוזרת. היינו במצב כלכלי טוב, כך שיכולנו להעסיק עוזרת שגרה אצלנו בבית. אני הייתי ילד שובב, ואני זוכר שעליתי על המעקה בחדר המדרגות, גלשתי על המעקה שלוש קומות. אימא מאוד כעסה כששמעה. אמרה לי: "אתה ילד יחיד". כשבאו בחורף החברים של אבא, הורדתי מהמעילים שלהם את הכפתורים כדי שנוכל לשחק איתם. זוכר ששיחקנו ג'ולות ועשינו תחרויות בבי"ס. זוכר שהייתי תלמיד בינוני, אבל הייתי מקפיד לעשות שיעורי בית. הורי רצו שאהיה תלמיד ישיבה. אבי שלח אותי לאחיו שהיה חרדי. בנו לקח אותי ל"חדר" לראות איך לומדים. ראיתי את "המלמד" איך הוא מלמד את התלמידים, חזרתי ואמרתי שזה לא בשבילי.

תקופת השואה – ההשגחה העליונה שמרה עלי

הגרמנים נכנסו בשנת 1944 להונגריה. מאותו רגע ליהודים היה אסור לעבוד. זרקו את כולם ממקומות העבודה. אבא היה בבית כיוון שלא נתנו לו לעבוד. התחילו הצרות של היהודים. כל יום ירדה פקודה אחרת מהגרמנים מה לעשות ליהודים. קודם כל הורו להחזיר את מכשירי הרדיו לעירייה. אחרי זה הורו להחזיר לעירייה את הטלפונים. מי שלא קיים את הפקודות אסרו אותו. אח"כ התחילו הבעיות היותר גדולות. באחד הימים הוציאו פקודה שכל היהודים צריכים לשים תלאי צהוב של מגן דוד בצד שמאל של הבגד. בתוך המגד דוד היה כתוב: "יודה" (יהודי). אח"כ התחילו הגבלות על יציאה. משעה 8 עד 13:00 בצהריים אפשר היה לצאת לקנות אוכל. משעה 13:00 בצהריים היה אסור לצאת מהבית. מי שהיה יוצא מהבית היו יורים בו. היו כל הזמן פטרולים ברחוב. באחד הימים יצאתי מהבית בלי טלאי וחברי הטוב צעק לי מהחלון: "יהודי איפה הטלאי שלך?".

באחד הימים באו אלינו הביתה "צלב החץ", קבוצות מאורגנות של אזרחים אנטישמים שהיו רוצחים יהודים. הם באו ושאלו את האחראית על הבניין: "איפה גרים יהודים?" אז היא הראתה להם. דרשו מכל היהודים לצאת החוצה. אבא כבר לא היה אז. איך שהגיעו הגרמנים לקחו את כל הגברים היהודים עד גיל 50, אבא ביניהם, לעבודות של הצבא. אח"כ העבירו אותם מהצבא ההונגרי לנאצים והנאצים לקחו אותם לרוסיה להיות מנקי המוקשים- ללכת לפני השיירה כדי שידעו אם יש מוקשים בדרך (כמו שעושים היום בצבא עם כלבי גישוש). "צלב החץ" שכאמור הגיעו אלינו הביתה, דרשו מאיתנו להרים ידיים, לקחו אותנו לאיזו כיכר גדולה שם אספו את כל היהודים. היו שם ארגזים גדולים, חשבנו שהולכים להרוג אותנו ולהכניס אותנו לארגזים. אמרו לנו להוריד את כל השעונים והתכשיטים ולזרוק לארגזים. זוכר שהיה שם בן אדם יהודי מבוגר עם שעון זהב, הוא היה בתפקיד בכיר , לא רצה להוריד את השעון, אמר שקיבל מאביו וביקש שישאירו לו, היה שם ילד גרמני בן 12 שירה בו בתת מקלע, הרג אותו ולקח את השעון. אני הייתי אז ילד בן 12.

בהמשך באו מהצלב האדום ואמרו לאימא שיש אפשרות להציל את הילדים ע"י כך שהצלב האדום יפזר אותם במנזרים. (לפני זה שלחו את ילדי הכמרים לעבור מבית לבית ולשכנע את היהודים שילדיהם יתנצרו וכך לא יושמדו על ידי הגרמנים. כשבאו אלינו הביתה אמרתי לו: "אדוני הכומר אני נולדתי יהודי ואני אמות יהודי. אני לא מתנצר, אני לא עוזב את הדת שלי". והוא אמר לי: שאלוהים יעזור לכם ותישארו בחיים).

הצלב האדום לקח את הילדים היהודים ופיזר אותם במנזרים. באחד המנזרים שמו אותי. היינו במנזר, למדנו שם על הנצרות, על ישו, להצטלב, הכמרים ידעו שאנחנו יהודים והגנו עלינו. במנזר הייתה הפרדה – בקומה העליונה גרו הילדים הנוצרים, פרחי כמורה, ואנחנו גרנו בקומה התחתונה. לילה אחד, שלושה חודשים אחרי שהיינו שם, הגיעו למנזר הגרמנים ו"צלב החץ", נכנסו למנזר ואמרו: "לפנות מיד את כל המנזר". התלבשנו מיד והתכנסנו עם כל הילדים ברחבה המרכזית של המנזר כדי לעלות על המשאית. במנזר התחברתי עם שני ילדים, אחד מבוגר ממני ואחד צעיר ממני, כל הזמן היינו יחד. כשפינו את המנזר ירדנו במדרגות, היו שם עמודי אבן גדולים בקוטר של 2-3 מטר כל אחד. הילד הגדול לקח אותנו ביד וסחב אותנו להתחבא מאחרי העמוד. הגרמנים האירו עם פנסים אך לא ראו אותנו. כל המנזר התפנה ואנחנו נשארנו שלושה ילדים מאחורי העמוד. נשאר במנזר רק הכומר הראשי הזקן. היו שתי משאיות גדולות שכל הילדים נכנסו בפנים. הכומר הראשי סגר את הדלתות של המנזר וראה אותנו. אני לא יכולתי לדבר מרוב פחד ושוק. הילד הגדול אמר לכומר: "אם אתה מאמין באלוהים תן לנו לצאת מהמנזר. לא נישאר פה כדי לא לעשות לך צרות ולא לסבך אותך". אח"כ נודע לנו שאת הילדים שלקחו הרגו מיד לאחר מכן בדנובה. זה היה המנזר היחיד שהרגו בו את כולם, כולל הכמרים, כי החביאו יהודים. הכומר הראשי פתח את השער הקטן של המנזר, נישק אותנו ואמר: תלכו בעזרת אלוהים". כל אחד מאיתנו הלך לכיוון אחר לביתו. היה עוצר לילה והיו הורגים את מי שראו הולך ברחוב. אני הלכתי ברחוב, עברתי ליד בית מלון "רויאל" שהיה המפקדה של הגרמנים ואף אחד לא שם לב אלי. רק בדיעבד ידעתי שזו המפקדה של הגרמנים.

אלו היו שני אירועים שבהם הייתה השגחה עליונה ששמרה עלי.

(בתקופה הזו כבר לא היו כמעט יהודים בהונגריה, חוץ מאשר בבודפשט ובגטו. כולם הועברו לאושוויץ, מחנה השמדה. תוך שלושה שבועות אספו את כולם חוץ מאשר בגטו).

הגעתי הביתה. על בתי היהודים היה מגן דוד צהוב גדול. פתאום ראיתי שאין מגן דוד על השער אז הבנתי שאין כבר יהודים בבניין. נכנסתי לדירה, שהיתה פרוצה, לא היו בה כבר רהיטים, היתה ריקה, חוץ ממיטה שבורה. אני נכנסתי הביתה, עוד הייתי בשוק ממה שעברתי בלילה, פניתי למנהלת הבניין כדי לשאול: איפה אימא?", דפקתי על דלתה באמצע הלילה, גם היא היתה אנטישמית, היא אמרה לי: " אימא שלך כבר בגטו, לא נמצאת פה". אמרתי לה:"אני הולך לישון ובבוקר אני אקום ואלך לגטו", עוד לא ידעתי מה זה גטו. הלכתי לישון ואחרי חצי שעה מופיעה המנהלת, דופקת חזק על הדלת ואומרת לי: "בבניין הזה כבר אין יהודים. תעזוב את הבית ברגע זה". בחוץ היו פטרולים של גרמנים ושל "צלב החץ". בכיתי וצעקתי שלא תוציא אותי עכשיו החוצה אך היא עמדה על שלה. הייתה לנו שכנה נוצריה שאהבה אותי, בעלה היה קצין בצבא ההונגרי, והיא יצאה החוצה ושאלה את המנהלת: "למה הרעש הזה באמצע הלילה?". אז המנהלת אמרה לה: "יש פה יהודון שלא רוצה לעזוב את הבית", אז היא קראה לי לבוא אליה הביתה והמנהלת הלכה. אני עליתי אליה בוכה ומספר מה קרה לי. אז היא אמרה לי: "בוא תאכל משהו", נתנה לי לשתות כוס חלב והשכיבה אותי במיטה. בבוקר קמתי, אכלתי ארוחת בוקר והיא לקחה אותי לגטו לאימא.

הגענו לגטו, היו מסביב חומות, הקצין שאל אותה מה את עושה פה, אז היא אמרה לו: "יש לי פה יהודי שחייב לי כסף, אני רוצה שיחזיר לי את הכסף לפני שתהרגו אותו". היא שיקרה אותם כדי שיתנו לנו להיכנס ולאחר שהראתה תעודות של אשת קצין. היא לקחה אותי לחדר קטן שהיו בו 20 אנשים ואימא שלי ביניהם. אימא בכתה והתעלפה כשראתה אותי, גם אני בכיתי בכי גדול. בהתחלה עוד היה מעט אוכל בגטו אך בהמשך כבר לא היה אוכל בכלל. היינו מאוד רעבים. זוכר שנחלשתי וכמעט התעלפתי. שלוש נשים צעירות, אימא ביניהם, יצאו להסתובב בגטו לחפש אוכל. היתה שם בתוך הגטו רופאה יהודיה שאמא הכירה, היא נתנה לאימא חתיכת לחם כדי שתיתן לי לאכול. באותו זמן  היתה התקפה אוירית של בנות הברית מעל הגטו, שתי הנשים האחרות נהרגו ואמא נשארה בחיים. זוכר בגטו אירוע שהגרמנים היו שיכורים, באו עם מכונות יריה והרגו הרבה אנשים.

זוכר את היום שהגיעו הרוסים ושיחררו אותנו. זוכר שנפתחה הדלת בזמן שהתפללנו במקלט והרוסים הגיעו לשחרר אותנו. נכנס הקצין הרוסי, אחריו החיילים. הקצין לא נתן לחיילים להיכנס עד שלא נסיים את התפילה. כנראה היה יהודי. הם אמרו לנו: "אתם חופשיים ללכת הביתה".

אחרי השחרור מהגטו

הלכנו הביתה, היה שם ריק, לא היה אוכל.

הצבא הרוסי חילק אוכל לאזרחים. כל מי שהלך לשם קיבל כמה כפות אוכל. אני הייתי צריך לדאוג לאוכל, אמא היתה חולה. זוכר שהסתובבתי ברחובות, מצאתי רהיטים זרוקים שנשארו אחרי שהפציצו בתים וגררתי הביתה את מה שהיינו צריכים. כך לאט לאט ריהטנו את הבית. אבל אוכל לא היה. הייתי מסתובב כדי לחפש אוכל. היה מקרה אחד שבאמצע הרחוב היה סוס מת, כולם התנפלו על הסוס ואכלו מהבשר שלו. זוכר שלקחתי הביתה בשביל אמא. מקרה נוסף- זוכר שהסתובבתי ברחוב וחיפשתי אוכל. פתאום ראיתי מפקדה רוסית, חייל עמד בפתח, ניגשתי אליו, ביקשתי ממנו לחם (למדתי כמה מילים ברוסית), הוא גירש אותי ואמר לי: לך מפה ילד. פתאום יוצא קצין רוסי ושואל מי זה הילד הזה? הקצין אמר לי: בא תיכנס למשרד שלי, התחיל לדבר איתי בגרמנית, סיפרתי לו את כל מה שעברנו. הוא קרא לחייל ואמר לו: תביא לילד אוכל. החייל שם לי שוקולד, לחם, ריבה, נקניק… הקצין נתן לי את זה ואמר לי: לך עם זה הביתה וכשיגמר תבוא לבקש שוב. אני חושב שהיתה לי השגחה אלוהית גם במקרה הזה ולכל אורך הדרך. כמה פעמים אחרי זה עוד חזרתי לשם, קיבלתי אוכל והבאתי לאמא. באחד הימים לאחר שנתן לי את האוכל אמר לי שהם עוזבים וממשיכים לברלין. הצטער שלא יוכלו לעזור לו יותר. ואז התוודא שגם הוא יהודי.

לאחר מכן התחילה התארגנות אזרחית קומוניסטית. החלו לחזור לשיגרה. היה לי בתוך המפלגה הקומוניסטית חבר יהודי שהכרתי, בן 22, היה שם מפקד ועזר לי עם האוכל ולאט לאט להשתקם. סיפרתי לו מה מנהלת הבניין עשתה לנו, אז הוא אמר לי: אל תדאג גיורי, אנחנו כבר נדאג לה. באחד הלילות לקחו אותה מהבית ומאז נעלמה. כך נקמתי בה את נקמתי.

לאחר המלחמה נודע לנו שאבא נרצח בשואה. חבר שלו הגיע לביתנו, היה איתו כל הדרך, גם ברוסיה עם המוקשים, וסיפר את הסיפור – לילה אחד הביאו אותם לתחנת הרכבת בבודפשט (תחנת קלטי), אבא נתן לעובד של הרכבת כסף ומכתב שימסור לנו. במכתב ביקש שנביא לו בגדים חמים. עובד הרכבת הגיע אלינו, הכנו לאבא חבילה של בגדים חמים, הלכנו לתחנה להביא לו ולפגוש אותו אך כבר לא היה שם. הצבא הגרמני כבר לקח אותו. בסוף המלחמה החבר הזה נשאר בחיים וסיפר שהגרמנים לקחו אותם לגרמניה, שמו אותם באחד המחנות השמדה, היו שם כמה ימים ואז הגרמנים פינו אותם ולקחו אותם הלאה. אבא כבר לא יכול היה ללכת אז הרגו אותו במקום. לחבר עוד היה כח, הלך עם הצבא, לאחר שלושה ימים של הליכה הגיעו האמריקאים ושחררו אותם.

(בשלב הזה סבא פנחס מתחיל לבכות: "איפה אבא שלי, אני רוצה את אבא שלי, הרגו אותו כמו כלב". עלמה ניגשת אליו ומחבקת אותו.)

העליה ארצה

לאחר המלחמה, כשאני בערך בן 12, הצטרפתי לתנועת נוער בני עקיבא. במסגרת התנועה נשלחנו לעיר ליד בודפשט כדי להתארגן לעלייה ארצה. אני זוכר שקראו לי שם בשם חיבה "פשטי", על שם בודפשט, כי שאר הנערים לא היו מבודפשט. בעיר זו היינו משך שלושה חודשים. לאחר זמן זה החזירו אותנו לבודפשט כדי להתכונן לעליה ארצה. לאחר כחודשיים בבודפשט הודיעו לנו שבלילה יגיעו משאיות שייקחו אותנו לגרמניה ושם תחכה לנו אונייה. בגבול בין גרמניה להונגריה עצרו אותנו הגרמנים שלא הסכימו שנעבור לגרמניה והחזירו אותנו לבודפשט, שם שהיינו עוד תקופה לאחר מכן המארגנים שילמו כסף לאנשים כדי שישתפו איתם פעולה ויעזרו להם לעבור ליוגוסלביה. בגבול עם יוגוסלביה אמרו שאנחנו נוסעים לטיול וחיכו לנו פרטיזנים שעזרו לנו. הפרטיזנים היו קבוצות מחתרת נגד הגרמנים. מהגבול לקחו אותנו לזגרב, בירת יוגוסלביה, שם נתנו לנו להתגורר בשלד של בית חולים בתהליך בנייה. אני זוכר שלא היו לו דלתות וחלונות והיה קר מאוד ורק בהמשך  בנו וסידרו את מה שהיה חסר. לבית החולים קראו מקסימיר. שם התאספו ארבעת אלפים איש מכל רחבי אירופה, מבוגרים וילדים. אני זוכר שהייתי כאן לבד ללא הורי, לאחר שאבי נרצח בשואה ואימי נשארה בבודפשט והפרידה מאימי הייתה לי קשה, לאחר שכבר נפרדנו פעם אחת בתקופת השואה. אני זוכר שלא היה מספיק אוכל, היינו רעבים ללחם, ירדנו הרבה במשקל. לפני העליה לאונייה לקחו את הילדים לבית הבראה בשם טופליצר כדי להתחזק ולעלות במשקל.

העלייה לישראל

לילה אחד העלו אותנו לרכבות ויצאנו לכיוון הנמל כדי לעלות על האונייה ולהפליג ארצה על האונייה היו ארבעת אלפים איש מכל רחבי אירופה, כולם ניצולי שואה. לאוניה קראו "כנסת ישראל" והיא הפליגה בנובמבר 1946 מנמל בקר ביוגוסלביה לכיוון פלסטינה. לידנו יצאה אונייה קטנה נוספת בשם "ברדיצ'ב", עליה היו 500 איש. כשיצאנו מהנמל האונייה הקטנה עלתה על שרטון והתחילה לתבוע, כל אנשיה הועברו לאונייה הגדולה. אני זוכר צפיפות גדולה מאוד האנשים היו ממש אחד על השני. בקשר ניסו להודיע למשפחות בבודפשט שהאונייה הקטנה טבעה. בגלל בעיות קליטה בקשר חשבו המשפחות שכל האנשים שעל האונייה טבעו והתחילו להתאבל על האנשים שהיו על האונייה. רק לאחר שבוע הם הבינו שבעצם אף אחד לא טבע.

האונייה הגיעה לכרתים, שם חיכו האנגלים ותפסו אותה. האנגלים שלטו אז בארץ ולא רצו שהאונייה תגיע לארץ בגלל הערבים שהיו כאן. האנגלים השתלטו על האונייה בכרתים, השיטו אותה לנמל חיפה שם העבירו את כולם לאוניית גירוש אנגלית והשיטו אותנו לקפריסין. בעיר פמגוסטה שבקפריסין היינו שנה במחנה סגור עליו שמרו האנגלים.

היו לנו תחבולות כדי לעזור בארץ – הביאו טנקרים של מים למחנה. כשהתרוקן הטנקר הכניסו לשם נערים ובחורים צעירים, הביאו אותם לארץ כדי שיעזרו בארץ נגד האנגלים. היוונים עזרו לנו בכך.

בקפריסין היו לי חברים. למדנו שם עברית, היסטוריה יהודית, ועוד. למדנו עם מורים ששלחו מהארץ (פלסטינה). כל שנה האנגלים נתנו למספר קבוצות לעלות לארץ.

בתאריך 15.11.1947 אני עליתי לארץ. כשהגענו חילקו אותנו לקבוצות, חברות נוער, אותי שלחו לכפר בתיה (ברעננה) (הנרייטה סולד הקימה את הכפר שהיה מיועד לילדים ונערים). הייתי אז בערך בן ארבע עשרה וחצי. לאחר כשנה ומשהו העבירו אותנו לקיבוץ בארות יצחק, שם שהיתי כשנה. רציתי להישאר בקיבוץ וללמוד מקצוע, אך הסכימו לי ללמוד רק אחרי חמש שנים בקיבוץ. באותה תקופה הגיעה אמא עם בעלה החדש לארץ והם גרו במעברה באוהל בכפר סבא (איפה שהיום קניון ג'י). ארגנתי להם אוכל מהקיבוץ והבאתי להם. בקיבוץ עבדתי כשומר.

אחרי שנה ומשהו החלטתי לעזוב את הקיבוץ והצטרפתי לאימא לאוהל בכפר סבא. זה היה אוהל גדול להרבה אנשים יחד שהצבא האמריקאי שלח ארצה. לא הסתדרתי עם בעלה של אמי ולכן עזבתי אותם. עבדתי בעבודות שונות בפרדסים ושכרתי דירה במרכז כפר סבא. כפר סבא הייתה אז רק כביש ראשי ופרדסים. קיבלתי פיצויים מהגרמנים, אלפיים לירות, ובכסף זה קניתי דירה בדמי מפתח ברחוב ירושלים בכפר סבא, בה אני גר עד היום.

השירות הצבאי

בשנת 1950 התגייסתי לצבא. המספר האישי שלי היה 196093.

עשיתי טירונות שלושה חודשים בירושלים במחנה 910 ששייך לחטיבת הנח"ל. בסוף הטירונות הקבוצות התחלקו לבסיסים, אני הגעתי לבד אז נשארתי בלי קבוצה. נשלחתי לחיל חימוש לבסיס בבית דגון. שם מפקד הבסיס לא ידע מה לעשות איתי כי לא הייתה לי הכשרה צבאית עדיין, ולבסוף שלח אותי לקורס מחסנאים. לאחר הקורס חזרתי לבסיס ושם שירתי עד לשחרור. במחסן היו חלקי חילוף של טנקים, זחל"מים ורכבים ואני תפקדתי כמחסנאי. שירתי סה"כ שנה ושמונה חודשים, בגלל הקורס, במקום שנתיים וחצי כפי שהיה נהוג בתקופה זו. המפקד הציע לי להתגייס למשמר הגבול לאחר השחרור ולעבוד שם כמחסנאי. באותה תקופה היו "פאדאיון", מחבלים, שהסתובבו בארץ ועשו פיגועים, ולכן אימא לא הסכימה לחתום שאלך למשמר הגבול כי הייתי בן יחיד. היא אמרה: "מספיק שאיבדתי את אביך, לא רוצה לאבד גם אותך". הייתי בבעיה: מה אני עושה הלאה? עבדתי בעבודות שונות, פועל בבית חרושת לגומי ועוד עבודות. ואז באו ואמרו לי שמחפשים מחסנאים בתעשיה אוירית כי רוצים לפתח את פרוייקט הכפיר. הלכתי לתעשיה האוירית לראיון, לאחר שבועיים כשלא קיבלתי תשובה פניתי לראש עיריית כ"ס גלר שהתנדבתי עבורו, סיפרתי לו את הסיפור, נתן לי מכתב המלצה ומיד קיבלו אותי לעבודה.

העבודה בתעשיה האוירית

לאחר שהתקבלתי לעבודה התחלתי לעבוד כמחסנאי רגיל. לאט לאט הלכתי לקורסים והתקדמתי, בהתחלה קורס מחסנאי מתקדם, אח"כ קורס תפ"י – תכנון ופיקוח יצור ולאחר מכן קורס מנהלים. הגעתי להיות מנהל מדור. במדור שלי היו כל אביזרי החשמל של מטוס הכפיר. היו הרבה ביקורות ודיווחים, אצלי הכל תמיד היה 100%.

כמנהל מדור קיבלתי אחזקת רכב ואז קנינו את המכונית הראשונה. הייתי אז כבן 50. עבדנו קשה מאוד, גם במשמרות, כדי לייצר מהר את המטוסים. הכפיר היה מטוס תקיפה שיוצר בארץ על ידי התעשייה האוירית.

בשנת 1986 התחיל היצור של מטוס הלביא. המחסן שלנו היה שילוב של חלקים של הלביא והכפיר. בשנת 1988 הפסיקו האמריקאים לממן את פרוייקט הלביא ואז הפסיקו את יצור הלביא. יצור הכפיר המשיך. לאחר עצירת פרוייקט הלביא הוציאו עובדים לפרישה מוקדמת, ובכלל זה אני פרשתי מהעבודה בגיל 56 .

בתעשיה האוירית עבדתי סה"כ 18 שנים. לאחר מכן התחלתי לעבודה בקו-אופ שם עבדתי כאחראי מחלקה, משך כ- 9 שנים ומשם יצאתי לפנסיה והפסקתי לעבוד.

לאחר מכן בשנות הפנסיה התנדבתי 8 שנים בבי"ח מאיר, שם עבדתי במשרד של המיון. היום כגימלאי אני הולך למועדון הגמלאים של עיריית כ"ס והיתה תקופה שהלכתי גם למועדון הגמלאים של התעשיה האוירית.

נישואין והקמת משפחה

בשנת 1962, עוד לפני תחילת עבודתי בתעשיה האוירית, כשאני בן 31 התחתנתי עם אישתי דורה, אם ילדי, לה אני נשוי עד היום. בננו הבכור, קובי, נולד בתאריך 1.6.1969 ולאחר שבע שנים נולד בננו השני, צפריר, בתאריך 5.2.1976. שני הבנים שלנו נישאו והביאו לעולם ילדים וכך הפכנו לסבים ל- 8 נכדים נהדרים.

במשך כל השנים אנו גרים באותה דירה ברחוב ירושלים בכפר סבא.

הזוית האישית

עלמה: נהנתי מאוד במהלך השיחות עם סבא למדתי הרבה מאוד דברים מסבא ואני ממליצה להמשיך את התכנית הזו גם בשנה הבאה, כיוון שכך לכל אחת ואחד יהיה את הסיפור שלו ויותר אנשים ידעו את ההיסטוריה של העם היהודי.

סבא פנחס: מאוד נהנתי להעלות זיכרונות ואני מאוד שמח שיותר אנשים ידעו את הסיפור שלי ושל משפחתי ומה שעברתי.