מאגר סיפורי מורשת

שמי סנדרה וינדר, נולדתי במנצ'סטר שבאנגליה, בת שנייה מתוך חמישה ילדים, דור שני ושלישי לילדי בריטניה. גדלתי בבית דתי של בני עקיבא וחונכתי בבתי ספר יהודיים. גדלתי וחונכתי באזור של יהודים והלכתי לבתי ספר יהודים דתיים. אפילו בימי ראשון היינו הולכים ל"חיידר" כדי להשלים ידע ביהדות (באנגליה באופן כללי לא לומדים בשבת ובימי ראשון). יום לימודים היה מ 09:00 עד 16:30 ואז כמובן היו שיעורי בית וכו'.

בילדותי, שיחקנו את כל המשחקים שילדים אוהבים: שיחקנו בקפיצה בחבל, בקלאס עם חברים מבית הספר וילדים מהשכונה. שיחקנו משחקי קופסה והלכנו לתנועות נוער. לימים הייתי גם מדריכה ב"בני עקיבא".

בגיל 13 אחרי ביקור ראשון בארץ חלמתי לעלות לארץ כי חשבתי שזה המקום הנכון בשביל יהודים להיות, והתחלתי במסע שכנוע שבסופו של דבר ההורים שלי נתנו את הסכמתם שאעשה עלייה. בגיל 19 (בשנת 1975) עליתי לירושלים עם חברה. לצערי, היא החליטה לחזור לאנגליה ואני עברתי לנתניה לגור עם דודיי. בערב שישי הראשון בנתניה הלכתי עם חברה אחרת לטייל בעיר ל"ברזלים". "הברזלים" היה מעקה ברזל שהיינו נפגשים שם, כמו איזה ספסל שהיה ברור כל הזמן שנפגשים שם. החברה הכירה לי את ידיד שלה, והוא ליווה אותי הביתה, שהיה במרחק די רב. אחרי שנה הוא הפך להיות בעלי. יש לנו שישה ילדים, ששלושה מהם ילדתי בין השנים 1977-1980.

יש הרבה קשיים כשעוברים לארץ חדשה. יש קשיי קליטה, הבדלי מנטליות, ריחוק מהמשפחה הקרובה וחוסר במעגלי תמיכה. למרות שדיברתי עברית כשעליתי לארץ, כמובן לא ברמה גבוהה מספיק וגם זה גרם לקשיים. בסופו של דבר מתרגלים ומתגברים על הכל.

החלק הכי קשה בשבילי הייתה התמודדות עם השירות הצבאי. ב- 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה ובעלי נקרא למילואים עם צו 8. בימים האלו לא היו טלפונים ניידים ולא שמעתי ממנו במשך עשרה ימים. הפחד היה רב עד שהוא חזר הביתה. הפחד חזר על עצמו כאשר כל הבנים שלי התגייסו לצבא ועשו שירות צבאי משמעותי, וגם אחר כך כל אחד מהם וכן גם שלושת החתנים שלי נקראו שוב עם צווי 8 להגן על הארץ. מי שלא גדל בארץ לא מכיר את משמעות המושג "דפיקה על הדלת". מצד שני, הבית שלי אף פעם לא היה כל כך נקי, כי כשלא יכולתי לישון אז ניקיתי את הבית..

לא רק שהיה קשה להתמודד עם הקשיים האלו, המשפחה בחוץ לארץ לא מכירים את הבעיות האלו ולכן לא רגילים לקשיים הנלווים, לכן הקושי והבדידות המנטלית יותר גדולים. כמובן שהייתה גאווה גדולה מאוד על תרומתם אבל הפחד והדאגה נכחו בכל עת. למזלי, החברה הכי טובה שלי עשתה עלייה כמה שנים אחריי וגם התחתנה עם ישראלי. איתה עד היום יש לי קשר הדוק ואנחנו מבינות ותומכות אחת בשנייה עד היום.

בשנת 1982, בעלי ואני הקמנו מפעל ליציקות אלומיניום תעופתיות, אשר מספק חלקים לתעשיות ההייטק, תעשיות מכשור לבתי חולים וכמובן למשרד הביטחון. התחלנו בבניין קטן בשכירות באזור התעשייה בנתניה, אני הייתי עובדת מהבית בשולחן במטבח. וכיום המפעל נמצא בפארק התעשייה בקיסריה עם כ-40 עובדים.

בכל המובנים אני מרגישה סיפוק גדול בתרומתי הצנועה לארץ ישראל.

הזוית האישית

שי: היה לי כיף, גיליתי הרבה דברים על סבתא שלא ידעתי עליהם.