מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה עטיה, שם נעוריי הוא חורי. אני בת בכורה לשבעה אחים (שלוש אחיות וארבעה בנים). שם אבי משה ושם אמי פורטונה, זכרם לברכה. נולדתי בשנת 1951 בתוניסיה בעיר גפסה, בבית שומר מסורת ומנהגים הקשורים בתרבות היהודית. אחיי למדו בחדר ואחיותיי נשארו בבית, כי כך היה נהוג אז. מאחר שמאוד רציתי לצאת ללמוד, נשלחתי ללמוד בבית ספר צרפתי מגיל 4 ועד גיל שבע וחצי, אז הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1958 הצרפתים עזבו את תוניסיה ו'חביב בורגיבה' עלה לשלטון. המצב בתוניסיה היה מצוין ליהודים, ולמרות זאת הוריי החליטו לעזוב בחופזה משום שלאמי הייתה אזרחות צרפתית ותוניסאית ולאבי רק אזרחות תוניסאית, ולכן היה חשש שבעתיד יהיו בעיות עם המוסלמים המקומיים. הוריי הכינו את מסמכי העלייה לארץ, במהירות ובלילה עזבנו מבלי ליידע את השכנים. הצטיידנו במזוודות עם בגדים, ולקחנו איתנו מכתש ועלי (בתמונה מטה), כאשר חלק נכבד מהדברים נותר מאחור בבית.

סבתא רבקה בילדותה

ברכבת לילית נסענו לעיר הבירה תוניס. היינו אז חמישה אחים: אני (רבקה), ששון, שרה, אברהם ודינה, אחותי הצעירה. הפלגנו באונייה מתוניס לעיר מרסיי בצרפת, שם שהינו קרוב לשלושה חודשים והצטיידנו במוצרי חשמל, בגדים, שטיחים ארוגים בעבודת יד תוניסאית ועוד דברים במטרה לשלוח את הכל במכולה לארץ ישראל. הוריי אפילו קנו רדיו פיליפס ומקרר חשמלי, וכך היינו בין הראשונים בארץ שהיה ברשותם מוצרים חשמליים מסוג זה.

האונייה שבה הפלגנו לארץ ישראל כונתה "ארצה", אונייה גדולה שהיו מעבירים בה יהודים שעלו לארץ ישראל. כולנו שמחנו מאד שאנחנו נוסעים לארץ הקודש, לירושלים וגם לפגוש את המשפחה של אימא שלי, שעלתה בשנת 1951.

השיט באנייה היה קשה מאוד, סבלנו מהקאות וטלטולי האונייה בשל מזג האויר הקשה. אבל הסיוט הגדול התחיל כאשר אחותי הקטנה, דינה, שהיתה בת שמונה חודשים, לא הרגישה טוב והאחות שטיפלה בה באונייה הכריחה אותה לאכול מוצרי חלב והתעלמה מהעובדה שאחותי רגישה ללקטוז, בטענה ש"הילדים בישראל חייבים לאכול דברי חלב". כשמצבה החמיר, היה נסיון להטיס אותה לנאפולי באמצעות מסוק, אך לרוע המזל הוא לא הצליח לנחות על המים. הים סער וגעש, אני ואחי שעלינו גם כן לסיפון האונייה יחד עם אמי ודינה, אחזנו בחוזקה בכל מה שיכולנו בזמן שגלי הים שטפו אותנו, רק במזל גדול לא מצאנו את עצמנו במים. כשהבנו שלא ניתן יהיה להטיס את אחותינו לקבלת טיפול רפואי, נאלצנו לחזור לפנים האונייה. אמי הלכה לבדוק כל הזמן מה שלום אחותי עד שהודיעו לה שדינה נפטרה ושלא ניתן היה להציל אותה.

כשהגענו לחוף בחיפה, הסיעו אותנו ואת אחותי לבית החולים רמב"ם, תוך הבטחה שישלחו לנו תעודת פטירה ויזמינו אותנו ללווייה. לצערי לא כך היה, ועד היום אנחנו לא יודעים היכן דינה קבורה ומה באמת עלה בגורלה ובפרט לאחר שהתחילו סיפורים על מכירת ילדי תימן (ילדים שעלו מתימן – אמרו להוריהם שהם נפטרו בדרך ולמעשה הם נמכרו או נמסרו לניצולי שואה או משפחותיהם).

תמונה של דינה התינוקת וכתבות על מותה בלב ים

שיבצו אותי ואת משפחתי בעיר מעלות והוריי סבלו מדכאון ועצב רב על אבדן בתם הקטנה והג'ינג'ית, דינה. לאחר תחנונים ולאור הטרגדיה שמשפחתי חוותה, הסוכנות העבירה אותנו לרמת אליהו (אז כונתה 'עזרה ובצרון'). כל חיי קיווינו שאחותי תופיע או תחפש אותנו, אנחנו עדיין מגששים באפלה עם עצב וקצת תקוה שיום אחד האמת תצא לאור ונקבל תשובות לשאלות שלנו.

המכתש ועלי אותו לקחנו איתנו למסע לארץ ישראל קיים משנת 1950, מקורו בתוניסיה והוא היה שייך לסבתא רבתא ועבר שלושה דורות במשפחתי. היום הוא נמצא בביתי ויעבור לילדיי להמשיך את המסורת.

המכתש ועלי שעוברים במשפחה מדור לדור

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בסיוע צוות מטה התכנית. התכנית התקיימה בבית הספר הר שכניה שבקורנית, תשפ"ג 2023, בהנחיית המורה המובילה גלית ממו.