מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי סבתא צילה נולדה ב 1955 להוריה ציפורה ופרץ ליזר.

סבתי היא הקטנה משלושת הילדים. היא גדלה בבני ברק ואחר כך בגבעת שמואל. לאחר חתונתה עברה לחיפה וכיום היא גרה בשדה יעקב. היא  עבדה ברפאל. כיום יש לה חמישה ילדים ושלושה עשר נכדים. היא מספרת את סיפור אימה ציפורה לייזר, שתמיד דיברה בהערכה על הזכות לחיות במדינת היהודיים, למען הדורות הבאים.

והנה הסיפור:

סבתא ציפורה היתה בזמן המלחמה בגטו בבודפשט, הונגריה. אביה שלח אותה כשהייתה חמש עשרה כמעט לבודפשט, להיות עם שתי אחיותיה הגדולות, שגרו ועבדו שם. מכיוון שבעיירה שבה משפחתה גרה (חוסט שהיום שייכת לאוקראינה) המצב היה קשה מאוד, ולא היה אוכל. לאחר זמן קצר, אחיותיה נשלחו ע"י הגרמנים למחנות עבודה, והיא נשארה בדירה שבה אחיותיה והיא, התגוררו ביחד עם בעלת הבית ומשפחתה. בעלת הבית היתה יהודיה מתבוללת שהייתה נשואה לגוי, והגרמנים לא ידעו שהיא יהודיה.

ציפורה עזרה לבעלת הבית בעבודות הבית ובעלת הבית התייחסה אליה יפה. מכל משפחתה שמנתה שנים עשר ילדים, שרדו  שישה.  למרות התנאים הקשים, סבתא ציפורה הקפידה על כשרות המזון. אחיה הבכור של ציפורה, יצחק בן סירא, עלה לארץ ישראל לפני המלחמה, וחזר לאירופה כחייל בבריגדה. לאחר סיום המלחמה, פעל במחנות העקורים כשליח ליהודים. שמטפל בפליטים ובארגון עלייתם לארץ.  האחים עברו מבודפשט לפרג בצ'כיה ושם פגשו את אחיהם הבכור. משם עברו לגרמניה , אוסטריה ואיטליה והפליגו לארץ ישראל באוניות מעפילים, כולם מלבד ציפורה שהיתה צעירה מכולם, והם העדיפו שתעלה לארץ בצורה חוקית.

סבתא ציפורה המתינה לעליה לארץ, באיטליה בקבוצה של בני עקיבא. בזמן ההמתנה חברי הקבוצה גם טיילו בסביבה. באחת הפעמים שטיילו, באו להודיע להם שהגיע תורם לעלות לארץ, ולא מצאו אותם, באותו זמן אלא אחרי זמן קצר כששבו מהטיול בסביבה. הם נסעו לנאפולי כדי לעלות משם על אניית המעפילים.

בבוקר הגיעה אוניה רעועה בשם "מולדת". היה גשם חזק, וגלים גבוהים עד כדי כך, שכשהיא עלתה לאוניה היא חשבה לעצמה שיכול להיות שמכאן אני כבר לא ארד. מלבד זאת הייתה צפיפות עצומה באונייה, היו שם בערך אלף איש. התנאים באוניה היו איומים ונוראים סבתא ציפורה נשכבה במקום אחד, ובקושי יכלה לזוז ממנו מרוב צפיפות. בנוסף לא היה מספיק אוכל לכולם, ורוב האנשים פשוט צמו. האוניה הייתה ישנה מאוד ונטתה על צידה. הים היה סוער מאד. בהמשך החלו לחדור מים לחדר המכונות , והאנייה יצאה מכלל פעולה.

למזלם לאחר שבוע של הפלגה תפסו אותם האנגלים, ושמו אותם במחנה המעצר בקפריסין, לאחר שבוע באוניה כבר לא היה לה אכפת היכן היא נמצאת, העיקר שהיא שוב דורכת על קרקע מוצקה. לאחר תשעה חודשים בקפריסין בסוף 1947 נתנו האנגלים לנוער מתחת לגיל שמונה עשרה לעלות. היו הרבה צעירים, ביניהם סבתא ציפורה, שהיו בני קצת יותר משמונה עשרה, אך כיוון שהיו נראים צעירים טענו שהם קצת מתחת לשמונה עשרה, ונתנו להם לעלות לארץ.

שלושה חודשים לפני הקמת המדינה בראשון לינואר 1948 (יט טבת ה'תש"ח) דרכה רגלה לראשונה על אדמת ארץ ישראל. לאחר ההגעה, לקחו את מי שהגיע לבית עולים ברעננה, באוטובוס שלקח אותם, וחיכתה לכל אחד על המושב שקית ובה לחמנייה ושתי קלמנטינות. במקום בו גרה סבתא ציפורה, תפוזים וקלמנטינות נחשבו לדבר נדיר ויקר מאוד, כיוון שהיה צריך לייבא אותם מארצות רחוקות כמו ישראל, שבהם יש מזג אוויר מתאים לגדל תפוזים וקלמנטינות. אותה פעם הייתה הפעם הראשונה שבה סבתא ציפורה אכלה קלמנטינה. גם בגיל תשעים לאחר שכבר אכלה עוד הרבה קלמנטינות, אמרה שהיא עדיין מרגישה את הטעם של הקלמנטינות האלה בפה.

כשהגיעו לארץ, חמשת אחיה של סבתא צפורה הצטרפו לקיבוץ כפר עציון. שנים מאחיה, יהודה ורחל זגלשטיין הי"ד נהרגו בקרב האחרון בכפר עציון. אחיה, יצחק  ונחום בן סירא, שניצלו מהקרבות בכפר עציון, היו בין מקימי ניר עציון שעל הכרמל. אחותה, חיה רוזן, התגוררה בחולון.

סבתא ציפורה, בקשה גם היא להגיע לכפר עציון, אבל כפר עציון היה נצור ע"י הערבים, ואי אפשר היה להגיע אליו. ציפורה הגיעה לקיבוץ התחיה ושם פגשה את בעלה, סבא פרץ לייזר. משם עברו לנחלים, ואחר כך עברו לבני ברק ושם גידלו את ילדיהם. בהמשך עברו לגבעת שמואל ולאחר שסבא פרץ נפטר, ציפורה עברה להתגורר בחיפה ליד ביתה, ובשנת חייה האחרונה עברה לשדה יעקב, בעקבות ביתה צילה. כיום יש לסבתא ציפורה ז"ל שלושה ילדים שבעה נכדים ושבעה עשר נינים.

הזווית האישית

איתמר: יצאנו בתחושה טובה מהפעילות, למדתי על העבר של המשפחה שלי, והיה כיף לעבוד יחד. אני מאחל לסבתא שתחייה עוד הרבה שנים ושתהיה לה נחת מהמשפחה.

סבתא: אהבתי לעבוד עם איתמר, ילד סקרן וחכם ואני מאחלת לו שימשיך להיות כזה.