מאגר סיפורי מורשת

סבתא רחל ברנד מספרת

שמי רחל ברנד, נולדתי בשנת 1957, בכפר שלם בתל – אביב, את הכפר עזבנו כשהייתי בת שנתיים ולכן גם לא זוכרת כלום מאותם שנים. על פי הסיפורים של אמי ואבי החיים שם היו חיי כפר, פשוטו כמשמעו. בגיל שנתיים עברנו לגור בשכונת יד אליהו. האזרחים בשכונה היו מעורבים, מזרחים ואשכנזים שהחיינו יחדיו ברוב הזמן בהרמוניה ובכיף.

 בילדותי

נולדתי בת שנייה להוריי, היה לי אח שנולד אחרי סימה אחותי הגדולה שקראו לו שלמה, הוא נפטר לאחר שנה מסיבות לא ברורות או מחיסון או משפעת.

הורי הגיעו לארץ ישראל מהעיר חלב שבסוריה עם משפחתם לפני מלחמת השחרור. הורי היו בני דודים והשתכנו בתל אביב וכילדים עזרו להילחם בבריטים ובערבים על ידי תחבולות שפקדו עליהם מפקדי הפלמ"ח. אין ספק שרק על זה אפשר לכתוב ספר מרתק.

בגיל הבגרות, בכל חופשות הקיץ מגיל 14-17 עבדתי בדואר ישראל, חלקתי דואר בשכונת צהלה ברמת אביב. אחרי החלוקה נהגנו כל החברה ללכת לים. היה כיף לעבוד בדואר היינו ממש חבורה נהדרת.

בתיכון הייתי חברה בארגון נוער לנוער, הייתי במועצת עירית תל אביב – הרגשתי מאוד טוב עם העשייה.

בחרתי לשתף אתכם במסמך ויומן ששמרתי אותם עד היום, היומן והמסמך הם משנת 1973. המסמך שבידי מתעד הזמנה לדיון ישיבה של "ההנהגה צעירה" בישיבה זו אני היית הנציגה של בית הספר התיכון עירוני י"א.

ההנהגה הצעירה

ההזמה לישיבת ההנהגה הצעירה

בעירית תל אביב התקיימו ישיבות של נוער לנוער, נציגים מכל בתי הספר התיכונים שהיו בעיר במשך שנים , עוד לפני 1973. בישיבות אלו דנו בנושא שיתופי פעולה בין הנוער לבין הקהילה. תפקידנו היה לארגן קבוצות של נערים ונערות לצורך עזרה לאוכלוסייה החלשה. לפני מלחמת יום כיפור היינו בעיקר מתנדבים לעזור ככוח עזר בבית האבות שבעיר ובחלוקת בגדים למשפחות מרובות ילדים.

ארגון זה, פעל לארך כל השנים האחרונות.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור.

ביומן (ללא היומן לא הייתי זוכרת את כל הפרטים), אני מפרטת את ההתרחשות בבית שלי וגם מפרטת את הפעילות החברתית של ארגון נוער לנוער בכל הקשור לעזרה לקהילה.

המלחמה פרצה ביום הכיפור, שהיה יום מתוח מאוד, במהלך כל היום היו צפירות עולות ויורדות, כולנו היינו מפוחדים מאוד ומודאגים לחיילים שנלחמו בחירוף נפש.

במוצאי הכיפור, אבי החליט שכולנו נוסעים לדוד משה בתל-אביב להתגורר במקלט ציבורי שהיה בבית הספר גאולה. פרסנו מזרונים ושמיכות על מנת לישון. לצערנו, לא הצלחנו לישון כל הלילה מרעש המטוסים. אווירה קשה הייתה במדינה.

אני הייתי אז בת 16, פעילה בהנהגת נוער לנוער. למחרת היום, היום השני למלחמה, לא התקיימו הלימודים בכל הארץ. כל פעילי נוער לנוער התכנסו בבניין העירייה בשעה 6.30 בבוקר על מנת לקבל משימות הקשורות בעיקר למשפחות מרובות ילדים שאביהם גויס בצו 8 למלחמה.

ביום השלישי למלחמה הוצבתי לטפל במשפחה שהאב גויס למילואים והאם נשארה לבדה עם חמש בנות קטנות ובהריון מתקדם. ערכתי להם קניות ועזרתי בטיפול הילדים ובניקיון הבית. ליוויתי את המשפחה עד לתום המלחמה.

באותה תקופה, הייתה לאבי מסעדה בלב תל אביב, אחי, אחיותיי ואנוכי, הכנו כריכים ודאגנו לחלק אותם בדרכים לחיילים. מכיוון שהיו חסרים עובדים במסעדה של אבי, עזרו לאבי לתפעל את המסעדה, רחצנו כלים הגשנו אוכל לסועדים. פעילויות אלו רק עזרו לי ולעוסקים בדבר להפיג את המתח והפחד שהיו בזמן במלחמה.

סבתא מקריאה את היומן

הזוית האישית

הנכד דניאל: התרגשתי ונהנתי מהסיפור כי הכרתי עוד יותר את

סבתא: אני מתרגשת מאוד מהמפגשים האלה ומרגישה שזה מחבר בינינו.