מאגר סיפורי מורשת

שמי איציק גורן, נולדתי בסופיה, עיר הבירה של בולגריה, בתאריך 21.12.1941. נולדתי בדיוק בזמן מלחמת העולם השנייה. המלחמה התחילה בשנת 1938 והסתיימה ב-1944 בערך.

האירוע שהיה לו את ההשפעה הגדולה ביותר עלי היה זה: הגרמנים עמדו להיכנס לבולגריה, במסגרת המסע שלהם לכיוון רוסיה. מכיוון שכך, ראשי הכנסייה הנוצרית בבולגריה הזהירו את היהודים והציעו להם להתפזר בכפרים מסביב על מנת שהגרמנים לא יצליחו לתפוס את כולם יחד ולהכניס אותם למחנות השמדה. את אבא שלי הם גייסו לעבודות כפייה, זה כלל סלילת כבישים לצורך המעבר בבולגריה של הצבא בדרך לרוסיה. אני זוכר את היום שאבא שלי היה צריך להגיע ברכבת למחנה הכפייה, אימא שלי לקחה אותי (הייתי אז בערך בגיל 4) להיפרד מאבא שלי ברכבת. ברגע שאבא עלה לרכבת והרכבת התחילה לזוז היא פרצה בבכי ואני גם כן ביחד איתה. אחרי זה ארזנו את המטלטלים שלנו (כל הדברים שצריכים על מנת להתקיים ביום יום) ועברנו לכפר. בשבילי החיים בכפר היו דווקא מאושרים, מכיוון שהייתי מצטרף לרועה הצאן כל בוקר כשהיה עולה להר הצמוד לכפר ושם היינו מבלים את היום. ליד מקום המרעה זרם מעיין והיינו שותים ממנו מים וטובלים בו כשהיה חם. בנוסף בכפר הזה קיבלנו חדר מאחת המשפחות בתשלום ושם גרנו, למשפחה הזאת היו חיות בית שונות שהייתי משחק איתן. זו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, החליט סבי שאנחנו עולים לישראל. התארגנו לעלייה ולאחר שהגיעה האונייה עלינו עליה בדרכנו לישראל. באונייה ישנו בתאים מאד קטנים שאי אפשר היה אפילו לעמוד בהם, רק לישון. השיט נמשך שבוע, בשבילי כילד בן 10 השיט באונייה היה הרפתקה לא רגילה. מה שהכי זכור לי זה שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שטעמתי תפוז. מכיוון שרוב הנוסעים באונייה חלו במחלת ים ורוב הזמן הקיאו, זכיתי לקבל המון תפוזים, דבר ששימח אותי מאוד.

הגענו לנמל חיפה, ומשם העבירו אותנו למחנה עולים בפרדס חנה. המחנה הזה היה בעצם אוהלים צבאיים גדולים שבהם שיכנו משפחות שלמות. מזון ניתן לנו ממש כמו בצבא: עם עמידה בתור, לא בצלחות אלא בכלי שנקרא מסטינג. לאחר כשבוע במחנה, אחי הקטן שהיה אז תינוק כבן חודש וחצי חלה ופונה לבית חולים, ואז אימא שלי הלכה להיות על ידו עד שיחלים. לאחר כחצי שנה בה שהינו במחנה העולים, דודה שלי, שהייתה אז בארץ, לקחה אותנו ליפו והכניסה אותנו לבית נטוש של ערבים, שם גרנו כחצי שנה עד שבאו יום אחד משאיות ופינו את כל האנשים שגרו שם בבתים הנטושים והעבירו אותם למעברת צריפים בגבול חולון בת ים.

הזוית האישית

דן הנכד המתעד: החוויה שלי עם סבא הייתה מאוד מהנה, למדתי ממנו הרבה על העבר שלו. זה מאוד עניין אותי והקשר בינינו התחזק מאוד.