מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של סבא הנרי שוורצבאום

הילדות של סבא

"אני הבכור מבין שלושה בנים שנולדו לניצולי שואה. אימא שלי ניצולה באושוויץ, ואבא שלי נשאר בצד הדרך למות… האמריקאים מצאו אותו ונתנו לו חטיפים ואוכל. אמי הייתה אישה חזקה מאוד. היא הייתה בת כ-15 והתעמתה עם הנאצים באושוויץ והצליחה להציל את החיים של אימא שלה. באותו עת, בכניסה לאשוויץ הם הפרידו את הצעירים ושלחו אותם לעבודה ואת הזקנים שלחו לתאי הגז. אימא שלי עבדה, ועל סבתא שלי עשו ניסוים לראות איזה חומרים מרפאים פגיעת כדור ברגל.

יתמות

כשהייתי ילד אמי הייתה מאוד חולה, הייה לה סרטן ריאות. ואני כבחור הייתי צריך לטפל בכל מיני משימות בבית. אבא עבד, ואני הייתי צריך לנקות. למדתי לקחת אחריות מגיל מאוד צעיר ולמצוא פתרונות כדי לשרוד. היה אוכל, אבל לא היה מי שיכין אותו. אימא שלי הייתה בבית חולים לא מעט, ושרדה עם המחלה 15 שנה.

יצאתי מזה ילד מאוד עקשן, עם הרבה אנרגיה, וזה ממשיך להיות האופי שלי, עד היום. ועד היום יש לי מלחמות. הכי חשוב, אני מאוד מאוד גמיש ברעיונות.

אימא שלי נפטרה בכ' טבת, יום לפני יום ההולדת שלי ה-21.

אני זוכר שהייתי צריך לקרוא לאבא שלי ולאחים שלי לבית חולים, כי הם לא ידעו שאימא שלי גססה. אני זוכר שכאשר יצאתי ללימודים, אימא שלי הסתכלה עלי יוצא מהבית, וכשחזרתי ראיתי אותה באותה תנוחה, והיא גססה. קראתי לאמבולנס, ושם היא מתה, בבית חולים שעות ספורות לאחר מכן.

מאלבום התמונות של סבי וסבתי

סבא מספר על ההיכרות עם סבתא

באותו זמן שלמדתי Columbia University בניו יורק. הכרתי את סבתא, שגרה איתי באותו הבניין והפכה להיות אשתי. אחרי זה התחתנו, ואבא שלי עוד היה בחיים. לפני שסבתא הסכימה להתחתן איתי, היה לה תנאי. שנעלה לארץ לאחר הלימודים שלה. ואז שסבתא גמרה את התואר השלישי שלה, היא התקבלה כמדענית אורחת במכון ויצמן.

עלינו ארצה, עם שני בנים קטנים (דוד וארי) ישר לדירה של מכון ויצמן, בבית אירופה. הסוכנות היהודית הסיעה אותנו משדה התעופה – למכון ויצמן. הנהג חנה בתחנת דלק מול הכניסה למכון ויצמן, וסבתא הלכה לבוטקה של השמירה כדי לקבל את המפתח לדירה. השומר לא הסכים לתת לסבתא את המפתח, כי היה כתוב על המפתח דוקטור שוורצבאום. "תביאי את אימא שלך!" אמר השומר. סבתא לא הבינה למה היא צריכה להביא את אימא שלה? השומר הבין שסבתא היא בעצם דוקטור שוורצבאום, (שבאותו זמן נראתה בת 18). כשנתיים אחרי שעלינו ארצה, נולד יאיר – אבא של איילה.

אז סבתא הבינה שאי אפשר לעבוד במשרה מלאה בתור מדענית, עם שלושה בנים בבית ובעל שעובד בהייטק עם נסיעות לחו"ל כל הזמן. אחרי שנה ביקשו מסבתא להכין קורס כתיבה לסטודנטים במדעי החיים. סבתא עשתה את זה עד לפני שבע שנים, ומאז היא עוסקת בכתיבה מדעית לפרופסורים באוניברסיטת בר אילן ומקומות אחרים.

אחרי כשלוש שנים בתחילת המגפה של הקורונה, עבדתי בהייטק כמנהל כספים, פרשתי לפנסיה כדי לעזור להורים של סבתא ולטפל בנכדי, שגרים קרוב".

מאלבום התמונות של סבי וסבתי

סיפורה של סבתא שלי שוורצבאום

הילדות של סבתא

שני ההורים שלי הגיעו לארצות הברית כילדים שמשפחותיהם ברחו מהנאצים. הם נפגשו במחנה קיץ יהודי, שאחרי הרבה שנים גם אני הייתי חניכה בו. אחרי שהתחתנו ההורים שלי גרו במנהטן חלק מאוד עירוני וצפוף מניו יורק. כאשר אימא שלי הייתה בהריון איתי הם עברו לפרוור עיר, כי הם חשבו שיהיה יותר נעים לגדל ילדה איפה שיש דשא ועצים.

אני כל חיי טענתי שהיה שם משעמם. תמיד למדתי בבתי ספר יהודים. בשנת 1967, נסענו פעם ראשונה כמשפחה לישראל. במבט לאחור, אני לא הערכתי כמה מעט זמן עבר מאז מלחמת ששת הימים, וכמה לא מובן מאליו היה לבקר בכותל, ולטייל בירושלים המאוחדת. המשפחה שלי תמיד הייתה מאוד ציונית, וביקרו בארץ הרבה.

קיץ אחד, בגיל 12, השתתפתי במחנה קיץ בארץ לילדים מאמריקה. בסוף תיכון הייתי חצי שנה במדרשה ובאותו קיץ התנדבתי בקיבוץ. המסקנה שלי הייתה, שלא כל כך בא לי לבלות את החיים שלי בקיבוץ עם תרנגולות הודו, אבל כן מאוד רציתי לעלות ארצה.

חזרתי מחצי השנה בארץ, והתחלתי ללמוד לתואר ראשון וגם פגשתי את סבא.

אחרי שהתחתנו, אמרנו שנעלה לישראל, אחרי שאני אסיים את התואר שלישי (דוקטורט) ושסבא יעבוד כמה שנים לצבור ניסיון. הרבה אנשים מסבבינו לא כל- כך האמינו שנעלה, כי זו הייתה תוכנית קדימה לעוד שבע שנים. בזמן הזה, למדנו ועבדנו, וגרנו במקום נחמד בשם Riverdale. וגם נולדו לנו דוד וארי. אז אנשים באמת לא חשבו שעם שני ילדים קטנים ועם עבודה מסודרת, באמת נעלה ארצה.

אבל עשינו את זה. כאשר ארי היה בן חודש וחצי, עשינו טיול בארץ של כמה שבועות ואני ביקרתי בכמה מעבדות כדי לבדוק אותם כמקומות עבודה. גם סבא ביקר בכמה מקומות עבודה פוטנציאליות.

ההורים שלי (Grandpa and Grandma), הצטרפו כדי לעזור לשמור על הילדים, ואני פגשתי כמה אנשים במכון ויצמן, שהציעו לי מקום במעבדה שלהם. ואז אחרי שנה, עשינו את זה. ועלינו לארץ.

היו לנו כמה חברים שגרו ברחובות, ומהר מאוד פגשנו עולים אחרים בבית כנסת ובקהילה. גם בשבוע הראשון, לפני שהתחלתי לעבוד, הלכנו עם הילדים לבריכה של מכון ויצמן, ופגשנו אנשים שאז הפכו להיות חברים טובים שלנו. אז חברתית, הסתדרנו מאוד מהר. סבא עשה אולפן לכמה שבועות, ואז קיבל עבודה ועזב את האולפן והתחיל לעבוד גם. בגלל שאני עבדתי במכון גם קיבלנו דירה מאוד נחמדה (בבית אירופה).

כעבור שנה עברנו לגור בהגר"א 7 ואנחנו גרים שם עד היום. נולדו לנו עוד ארבעה ילדים:יאיר – אבא של איילה, בתיה, יואב, ואביטל. עכשיו חמישה מהילדים נשואים וארבעה (כולל אביטל, שעדיין בתיכון) גרים ברחובות ושניים בקרנ"ש.

לעלות ארצה זו ההחלטה הכי טובה שלנו.

 שלושה דורות

איילה מספרת

זכיתי לגור בקומה שלישית באותה בניין שגרים סבא וסבתא והם מאוד אוהבים להיות אותנו. סבא שלי אוהב מאוד לקחת אותי לבריכה, וללמד אותי איך לרכוב באופניים, וגם לוקח אותי לכל מיני דברים שהורי עובדים ואין להם זמן.

כמו שהוריי מאוד מתנדבים בבית הכנסת בכל מיני פעילויות לנוער וגם סבא וסבתא שלי מתנדבים לדברים בקהילה. סבתא שלי עורכת את העלון השבועי של הבית כנסת, וסבא שלי עוזר ומקים מניינים אחרים למען הקהילה.

 סבא וסבתא

חתונת הוריי

תמונה משפחתית

הזוית האישית

סבתא שלי: שתמיד יהיו לנו הזדמנויות לעשות דברים יחד! לעשות גם דברים חינוכיים וגם דברים מהנים.

איילה: שתמיד נמשיך להיות ביחד, לאהוב ולשמוח, לעשות המון דברים מהנים יחד כגון טיולים, קייטנות ועוד. היה לי מאוד כיף והרגשתי שלמדתי המון מסבא וסבתא, עליהם ועל העבר של המשפחה!