מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1936, אמא שלי פאני, סבא וסבתא שלי וארבע אחיותיו של סבי יצאו מפולין באוניה שהגיעה לקולומביה. בפולין סבא שלי היה חקלאי ולמשפחה הייתה חווה גדולה מאוד. היו שם פרות סוסים ותרנגולות. היו הרבה עובדים בחווה. הם היו צריכים להשאיר את כל הדברים שהיה לה בפולין ולהתחיל חיים חדשים. היה קשה מאוד, בגלל שגם אמי וגם סבא וסבתא שלי והאחיות של סבי לא ידעו לדבר ספרדית וגם בגלל שהשאירו משפחה בפולין. הם הגיעו עם הרבה יהודים באוניה. אחרי כמה ימים התחילה מלחמת העולם השנייה באירופה וכל המשפחה של אמא שלי נספתה חוץ מאילו שעברו לפני כן לקולומביה. את סבא של אמי הרגו בגלל שהיה בבית כנסת והוציא את ספר התורה.

בן דודי היה בשואה. הוריו מתו בשואה והוא נשאר לבד. כשהמלחמה נגמרה הוא הגיע באוניה לישראל והיה בבית יתומים. סבי התחיל לעבוד בקולומביה. אמי ואחיותיה נכנסו לבית ספר ולמדו ספרדית. כאשר אימי הייתה בת 18 היא הכירה את אבי שהגיע מרומניה. אמי ואבי התחתנו כאשר אמי הייתה בת 18 ואבי היה בן 21. נולדתי בקולומביה בשנת 1944. בשנת 1947 נולד אחי נתן ואחרי 10 שנים נולד עוד אח שקוראים לו הנרי. בשנת 1960 התחתנתי עם ברנרדו רונביץ'.

נולדו לנו ארבעה ילדים. הבכור ארי ולאחריו נולדו סנדרה, מישל ויעל. אחיי התחתנו אף הם והקימו משפחות. אחי נתן התחתן עם רייצ'ל והביאו לעולם את ג'סיקה ואת יוסף. אחי הנרי התחתן עם בקי ונולדו להם ארבעה ילדים: יוסף ארי סטיבן ויואב. רצינו מאוד לעלות לישראל. בעיקר אימי, אך לא האמנו שנצליח לעלות. בני, ארי למד בבית ספר יהודי  ששמו "הרצל" ואחר כך למד מנהל עסקים באוניברסיטה. בתי, סנדרה לא למדה אף פעם כי היא הייתה מאוד חולה. בני, מישל למד אף הוא בבית ספר "הרצל" ולאחר מכן למד רפואה. כך גם בתי יעל שלמדה אף היא היא בבית הספר "הרצל" והמשיכה ללימודי הרפואה.

סבי נפטר מהתקף לב כאשר בתי, יעל הייתה בת חמש. כשסבי נפטר פחדתי מאוד. סבתי ואימי עברו לגור יחד. בתי, סנדרה נולדה עם מחלה קשה מאוד שבעקבותיה נפטרה בגיל  20.  לאחר מותה הייתי שרויה בצער עמוק ובכיתי רבות. בני, באותם הימים היה בקולומביה ארגון  "הגרילה" (ארגון פשע בקולומביה). "הגרילה " ירו בבני מישל והרגו אותו. מותו הותיר אותי בצער עמוק וקשה היה לי מאוד לחיות עם הידיעה כי שניים מילדי מתו.

לפני שעליתי לארץ התגרשתי מבעלי מכיוון שהתחתנו מאוד מוקדם. אחי הנרי עלה לארץ ראשון עם אשתו ובניו ב 1999. רציתי מאוד לעלות עם אחי אבל לא יכולתי כיוון  שביתי יעל למדה רפואה והייתה חייבת לסיים את לימודיה. בשנת 2000, עליתי לארץ עם אמי ועם ביתי יעל. הייתי שמחה מאוד ואילו אמי הייתה שמחה פי שניים. מאוד רציתי שבני ארי יעלה גם הוא ביחד איתי אבל הוא למד ואביו נשאר איתו. היה לי מאוד קשה ללמוד את השפה העברית אבל כולנו הגענו למרכז קליטה. בתי יעל פגשה את ערן יונה ביום שבת בבית של אמי. אחרי שנה הם התחתנו, נולד להם בן בכור ששמו רוני. היינו שמחים מאוד במיוחד אני כי זה היה הנכד הראשון שלי. לאחר מכן נולד בן שני ששמו דניאל והשמחה גדלה.

בשנת 2006 ערן נשלח לניו יורק בארצות הברית. אני, אימי פאני, יעל, רוני ודניאל נסענו יחד איתו לניו יורק. באותה שנה נולד בן שלישי, עידן. לברית הגיעה כל המשפחה מהארץ. בשנת 2008 חזרנו לארץ. אחרי כמה שנים נולד בן רביעי ששמו אופיר שהוסיף שמחה למשפחה. יעל רצתה מאוד בת אך נולד בן חמישי ששמו יונתן והשמחה הייתה רבה מאוד.

יש לי חברה טובה שקוראים לה אנגלה. אנגלה עלתה לארץ בשנת 2001. היא גרה עם בעלה בחדרה והיא באה המון לבקר אותנו. אנחנו עושות כמעט הכל ביחד. אף פעם לא ידעתי לדבר עברית נכון. פעם אחת כאשר הייתי בחנות, האישה בקופה שאלה אותי כמה שנים אני בישראל במקום להגיד לה 5 שנים אמרתי לה 5 ימים, היא אמרה לי: איך 5 ימים אני ראיתי אותך כאן  כבר לפני הרבה זמן. בפעם אחרת נכנסתי לקנות פטיש בחנות ושאלתי את המוכר "יש פה טיפש" והמוכר ענה לי "יש פה הרבה טיפשים". דוגמא נוספת הייתה כאשר לקחתי את האוטו לתיקון ואמרתי למוסכניק ש"באתי לעשות טיול לאוטו". אני עדיין לא מדברת טוב עברית אבל אני מבינה הרבה. הנכדים שלי צוחקים על איך שאני מדברת עברית. כל הנכדים שלי יודעים ספרדית כי אני תמיד מדברת איתם רק ספרדית.

הזוית האישית

סבתא ססיליה: הסיפור שלנו עוסק בהיסטוריה, בית ומשפחה.

הנכד עידן: סבתא שלי לימדה אותי דברים חדשים על משפחתה ועל ההיסטוריה שלנו.