מאגר סיפורי מורשת

שמי נלי זליכה ואני סבתא של תמר, ואנו משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

שם משפחתי מהנעורים הוא בטאט. נולדתי בביירות, עיר הבירה של לבנון, ביולי 1942. אבא שלי, זא'ק, נולד גם בביירות בלבנון, הוא הבן של יוסף בטאט שנולד בבגדאד והשתקע בלבנון. אימא שלי, ג'מילה דיוואן, בתו של אלי ורחלו דיוואן מצידון. אני אחות בכורה של שילה, יוסי, אביבה, אלי ובני (תאומים).

גרנו בביירות מחוץ לשכונה היהודית (ואדי אבו ג'מיל). בוואדי גרו מרבית יהודי העיר. שם היו מרכזי הקהילה, בתי כנסת, בתי ספר יהודים וחנויות. חיינו בשכנות טובה עם המשפחות הנוצריות והמוסלמיות, וכל הילדים שיחקו ביחד בחצר בין הבתים. להורים שלי היה חשוב שלילדיהם יהיו חיים טובים יותר משלהם. הם גידלו אותנו על אהבת אחים, עזרה לזולת ולהשקיע בלימודים, כי תמיד זה משתלם לקידום בחיים, ולעתיד מוצלח.

חגגנו את כל החגים היהודיים כהלכתם ואבי היה פוקד את בית הכנסת בקביעות. למדתי בצעירותי בבית ספר אליאנס, בית ספר יהודי שלימד את כל המקצועות בצרפתית. יום הלימודים היה ארוך, עד השעה 16:00.

סיימתי את לימודי בתיכון ביוני 1960 ועברתי את הבחינות בהצלחה. התמזל מזלי ומצאתי מקום עבודה במעבדה ההמטולוגית בבית חולים האמריקאי בביירות, אחד הגדולים אז. אהבתי את עבודתי זו והתקדמתי. אחרי כמה חודשים מנהל המחלקה הציע לי מלגת לימודים באוניברסיטה האמריקאית לשלוש שנים עד לקבלת תואר בהמטולוגיה. הייתי בשמיים. אבל המשפחה המורחבת התנגדה נמרצות. לא היה מקובל שבנות ייצאו מחוץ למסגרת היהודית ונאלצתי לסרב. התחלתי לעבוד כמורה בבית ספר אליאנס בספטמבר 1961 ובערב למדתי באוניברסיטה לקבלת תואר.

החיים בלבנון היו שקטים וטובים עד 1948. אז האווירה נהייתה מתוחה, המוני פליטים פלסטינים החלו לזרום. הוקמו מחנות פליטים כדי לשכן אותם. הממשלה הלבנונית התעלמה מצורכיהם. העם התקומם, וכל עדה לא האמינה בשנייה וזה הוביל ליצירת ארגונים צבאיים של כל עדה ועדה. אחת מהם הייתה "הפלנגות", ארגון הנוצרים המרונים בראשות פייר ג'ומאייל. מדי פעם פרצו מלחמות בין האזרחים והיו הפגנות, שרצו לפרוץ לרובע היהודי "הואדי" כדי להרוג יהודים. הפלנגות, שנשכרו בכספי הקהילה, הדפו אותם כל פעם ושמרו עלינו.

1967 – עזיבת לבנון

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. היו מהומות והפגנות גדולות לטובת הערבים. כל הפעילויות בתוך הואדי נעצרו ובתי ספר נסגרו מחשש לחיי היהודים. בשבת של המלחמה אבא התעקש ללכת לבית הכנסת כהרגלו מדי שבוע, ניסינו להניאו מהחלטתו זו. לשווא. אחרי כ- 20 דקות הוא חזר הביתה רועד, מבוהל ומזיע. כשנכנס הביתה הודיע לכולנו: "אנו עוזבים את לבנון". מסתבר כשהגברים התפללו בבתי הכנסת, המון פלסטיני ניסה לפרוץ  לרובע והיו יריות. אנשי הפלנגות כהרגלם הדפו אותם בהצלחה ופיזרו את המתפרעים.

כל המשפחה התכנסה כדי להחליט לאן נהגר. מה שעמד לנגד עיננו הוא לנסות להשיג עתיד טוב לכולנו, להתפרנס מהר, שאביבה אחותי תלמד באוניברסיטה, שאחי התאומים יסיימו תיכון ולכן החלטנו לנסוע למונטריאול שבקנדה. שילה אחותי ואני היינו מורות לצרפתית עם תעודות הוראה המוכרות במונטריאול. באותו הזמן חסרו מורות לצרפתית בקנדה. פנינו לג'ויינט בביירות והציעו לנו לנסוע לפריז ולעבור שם את תהליך ההגירה לקנדה. היינו שבע נפשות בביירות בשנת 1967. אחי יוסי נסע שנה קודם לצרפת ללמוד הנדסה באוניברסיטה. לא היו לנו דרכונים משום שלא עלה בדעתנו שנעזוב יום אחד את לבנון. ליד הבית הייתה מספרה שהלכנו אליה כל שבוע לעיצוב השיער. הספר קאמאל היה חביב ואמין. ביקשנו ממנו להנפיק לנו שבעה דרכונים, ציידנו אותו בכל מה שנחוץ לזה וכמובן בכסף… הוא נענה לבקשתנו באהבה. משרד הפנים של ביירות היה באזור של המוסלמים ומסוכן היה ליהודי להגיע לשם. אחרי כשבוע הונפקו לנו דרכונים. בינתיים התחלנו למיין את תכולת הבית וארזנו מזוודות לקחת. השלטונות הקשו מאוד על יציאת היהודים מלבנון ולא הרשו למשפחה שלמה לצאת במלואה. טענו שאנו יוצאים לבקר את אחי יוסי בצרפת שחסר לנו מאוד. היינו בין המשפחות הראשונות לעזוב את ביירות. כשעלינו במונית בדרך לשדה תעופה, ראינו מסביבנו המון פלסטינים שפרצו לביתנו כדי לבזוז.

הגענו ביום 7 ליולי לפריז, הג'ויינט קיבל אותנו ואכסן אותנו בבית מלון. מיד התחלנו בתהליך ההגירה שכלל לא היה פשוט. קיבלנו ליווי דקדקני מקצועי צמוד על מנת למלא את כל הטפסים והדרישות להגירה. כולנו קיבלנו את ויזת ההגירה המיוחלת למונטריאול, קנדה, ולשם הגענו בתאריך 29 לאוגוסט 1967. המשפחה החליטה ששילה אחותי תתחיל ללמד מיד מהראשון לספטמבר, ואני אתפנה לשכור לנו בית. לא היה לי קל בהתחלה, הייתי צריכה להבין כיצד מתנהלת התחבורה במונטריאול, אילו רובעים בעיר טובים למגורים ואילו לא. אחרי כשבועיים שכרתי דירה המתאימה לדרישות של הוריי וכמובן, בקרבת בית כנסת כפי שהיינו רגילים בלבנון. ב- 20 לספטמבר התחלתי גם אני ללמד צרפתית בתיכון. אביבה אחותי התחילה ללמוד באוניברסיטה, אלי ובני – שני אחי התאומים – נכנסו לתיכון ואבא מצא עבודה. את החגים היהודיים ומנהגי הקהילה הנהוגים המשכנו לקיים גם כשהיינו בקנדה.

עלייתי לישראל

בשנת 1969 עליתי לישראל. שכרתי דירה עם שתי חברות והתחלתי ללמד צרפתית וערבית בבתי ספר יסודיים.

בשנת 1971 הכרתי במפגש חברים את יצחק זליכה. יצחק עלה ארצה מבגדאד בגיל 14 בשנת 1951 עם הוריו: פלורה מועלם-זליכה ומנשה זליכה, ואחיו: אברהם, משה ויוסי. לאחר זמן מה התאהבנו והחלטנו להתחתן בינואר 1973. בהמשך נולדו לנו שני ילדים: קרן, אימא של אוהד ותמר, ומנשה, אבא של ליאם ואוריה.

מסיבת בר מצווה עם סבא וסבתא בטאט

כשיצאתי לגמלאות התנדבתי "כסבתא גן" בגני הילדים בעיר. נהגתי ללמד את הילדים אוריגמי. קיפלנו יצירות מעניינות מאוד בהתאם לחגי השנה והאירועים השונים. כל שבוע נהגו הילדים לקבל אותי בקריאות שימחה וחיבוקים. רבים מהם התחרו ורצו להצטרף אל הקבוצה הראשונה של סדנת הקיפול. חשתי סיפוק רב להעניק לילדים כישורים במוטוריקה עדינה ולשמח אותם.

הזוית האישית

נלי: התרגשתי מאוד כשתמר הזמינה אותי לתכנית. תמר ילדה סקרנית שרצתה להכיר חלקים מחיי שלא היו ידועים לה. אני מצפה לחוויות משותפות נוספות בעתיד עם כל נכדיי.

קלאודיה יקרה (המורה המובילה) – היה לי נעים מאוד להכירך, כל הפגישות היו מעניינות עם הרבה רעיונות. תודה לך על הסבלנות ותשומת הלב לסובבים אותך, יישר כח!