מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי יחיעם הדס ואני יליד 10.2.1953. נולדתי בתל אביב להוריי לאה ויעקב. אמי נולדה בארץ ואבי נולד בפולין ועלה לישראל בשנת 1939. וכבר סיפור העלייה שלו מאוד מעניין:

אבי היה הבן הבכור מבין שבעה אחים ואחיות. הוא היה ציוני מהיום שנולד ורצה תמיד להגיע לישראל. יום אחד הוא קם והחליט לעשות מעשה: הוא עזב את פולין וזה קרה יום לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה שהחלה ב- 1.9.1939, אבי חצה את הגבול לרומניה ב- 30.8.1939, יום לפני פרוץ המלחמה וכניסת הטנקים הגרמנים לפולין. כאשר הוא הגיע לרומניה, שמע ברדיו שפרצה מלחמה ושטנקים גרמנים נכנסו לפולין. אבי לא זכה לראות יותר את הוריו, אחיו, אחיותיו ואת רוב משפחתו.

זמן מה לאחר הגיעו לישראל התגייס לצבא הבריטי. הרבה יהודים התגייסו באותה תקופה לצבא הבריטי כדי לעזור לצבא הבריטי במלחמתו כנגד האויב הגרמני ולעזור במאמץ המלחמתי, אבל גם כדי שיוכל להגיע במסגרת הצבא הבריטי לפולין לחפש את המשפחה שלו עם יחידות הצבא הבריטי שהיו שם. לצערו הרב הוא לא מצא אף אחד – כולם נכחדו. שנים רבות מאוחר יותר סיפר אבי שהיה לו אח קטן, בן שבע אז. היה ביניהם הפרש של בערך אחת עשרה שנים. אחיו זה התחנן לאבי שייקח אותו אתו. אלא שאבי כלל לא חשב על מלחמה קרובה ולכן החליט שלא יוכל להסכים לקחת אותו, מכיוון שהוא קטן וצריך ללמוד ובנוסף יהיה לו מאוד קשה להסתובב עם ילד קטן בארצות שונות בדרך לישראל. מאוחר יותר, הצטער מאוד שהוא לא לקח אתו את אחיו הקטן מכיוון שהיה יכול להציל את חייו וזה העיק על מצפונו עד יומו האחרון. תחושת האשמה לא הרפתה ממנו לרגע.

אני זוכר סיפור נוסף שאבי סיפר לי, שהתרחש בתקופה בה הוא שירת בצבא הבריטי. אבי שירת באיסמעיליה שבמצרים. הוא היה נהג גרר נושא טנקים. בגדוד של אבי שירת רס"ר שהיה שחום עור. החיילים בפלוגה זלזלו ברס"ר ללא הרף ואף נהגו לכנותו בכינויי גנאי שונים. אבי וחייל נוסף בפלוגה התנהגו יפה אל הרס"ר, כיבדו אותו ונהגו לברך אותו מדי בוקר בברכת בוקר טוב. מאוחר יותר כל הפלוגה נשלחה ליוון למלחמה נגד הגרמנים, הרס"ר שידע שיש סיכוי גבוה שהחיילים לא יחזרו משם, דאג לשלוח אותם לאיזשהו קורס השלמה, בכדי שלא יישלחו עם שאר הפלוגה ליוון. ואמנם, מכל הפלוגה לא נשאר אפילו חייל אחד בחיים. אבי וחברו הטוב ניצלו ונשארו בחיים בזכות התנהגותם.

אני כיליד הארץ, עשיתי את שירותי הצבאי בישראל. במילואים, שירתי בזמן מלחמת לבנון הראשונה שהחלה באחד מימי יוני 1982. הכל החל בשבת נהדרת אחת בה בילתה כל המשפחה ביער המלאכים, שליד קריית  גת. בערב כאשר חזרנו הביתה, נתלה פתק על הדלת: 'צו גיוס חירום, יש להתייצב בבסיס'. ככה החלה מלחמת לבנון הראשונה, נעדרתי לחודש מהבית. יומיים-שלושה לאחר שהתייצבתי בבסיס, יצאתי עם הגדוד ללבנון בתוך נגמש. הגדוד שלי, שהוא גדוד טנקים, הגיע עד צידון. אני הייתי שליש הגדוד, מעין מנהל כוח אדם, כפוף למג"ד. לכאורה, הייתי צריך להיות רחוק מקו האש ולהתמקם בסוף השיירה בגדוד, שזה לכאורה מקום "בטוח יותר", אלא שהמג"ד שלי ביקש מאוד מיד בכניסה ללבנון שאהיה לידו או במרחק לא רב ממנו. הוא האמין שזו מעין "סגולה" להצלחה. לא מאוד אהבתי את הרעיון, הייתי אמור להיות אחרון, במקום בטוח יותר. אבל המג"ד מבקש ואני לא יכולתי לסרב. והייתי לידו. ואמנם..

אחד הדברים היותר זכורים מהמלחמה הזו היו ילדי RPG. הם לא היו בדיוק ילדים, הם היו בני 16-17 והם היו מופיעים פתאום משום מקום, עם מטול – כלי מברזל שהוא בעצם סוג של טיל כתף. הטיל היה מכוון לעבר הכלי הצבאי ואם היה פוגע בטנק – הוא היה מוציא אותו מכלל פעולה. רבים החיילים שנפגעו מאמצעי מלחמתי זה.

באותו זמן נהגתי לעשן, כמו גם המג"ד. באחת מהפסקות העישון, ותוך טשטוש ראייה עקב עשן שנכנס לעיניים, קפץ צעיר עם טיל מול הנגמש שלי. אני בקושי ראיתי את הצעיר, המג"ד שלי לא ראה אותו כלל. הצעיר נעמד, כיוון את המטול והתכונן לירות. הפקידים שהיו איתי בנגמש  נבהלו והשתטחו על הרצפה. קפצתי על המאג שלי, שהוא כלי ירייה גדול, טענתי, ויריתי. הצעיר טרם שנוטרל, עוד הספיק לירות את הטיל שפגע ביני ובין המג"ד, בערימת חול שהייתה בינינו. החול התרומם באוויר כמו ענן ונפל עלינו. כולנו היינו מאובקים. מה שהדהים אותי במיוחד, זה שראיתי שהמג"ד שלי המשיך לעשן כאילו כלום. זה לא השפיע עליו, הוא היה רגיל לשדה קרב ונשאר שקט ורגוע. אני לא הייתי רגיל לזה. אמרתי לו: "מה קורה?" והוא צעק לי מהטנק שהוא ישב בו: "אתה רואה? אמרתי לך שאם אתה לידי הכול יהיה בסדר, אמרתי לך". בעקבות זה, הוא פנה למפקד האוגדה שלנו, שזימן אותי אליו. הוא אמר לי שהוא שמע על מה שקרה וביקש ממני לחתום קבע. הוא הבטיח לי גם קפיצה בדרגה, העיקר שאני אחתום קבע. סירבתי לו. הייתה לי ילדה בבית שחיכתה לי, ולא רציתי להיות רחוק ממנה להרבה זמן. הוא לא האמין שזה קורה לו, הוא רצה לקדם אותי והיה מוכן להרבה אבל אמרתי לו לא.

אחרי השחרור, עבדתי בתעשייה אווירית (חברה ישראלית שמייצרת מטוסים, טילים וחלליות) שלושים ושש וחצי שנים, בהתחלה הייתי קב"ט, שזה קצין ביטחון, ולאחר מכן מנהל כוח אדם. בנוסף התמחיתי במחשבים ובעיקר בתכנות.

כיום אני פנסיונר, חי בפתח תקווה ויש לי ארבעה ילדים ושמונה נכדים. אני אוהב לעשות הליכות מדי יום ולפתור תשבצים כל בוקר. בנוסף, אני אוהב לבקר את הנכדים שלי, להקריא להם סיפורים, ללמד ולעזור בשיעורי בית. אני גם טס הרבה לגרמניה כי יש לי שם בת ושתי נכדות.

לסיום, המסר שלי לדור הצעיר הוא: "תשמרו על הארץ במתכונתה הנוכחית", ועוד משהו שאני תמיד אומר לנכדים שלי – כאן ועכשיו –תמיד תעשו הכל כשצריך, אל תחכו ואל תדחו דברים לאחר כך. תשקיעו, תלמדו, תעשו את הדברים בצורה הכי טובה שאתם יכולים, ותמיד תשאפו לעולם טוב יותר.

הזוית האישית

מיכל הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לעשות את התכנית, הראיון עם סבא שלי היה מעניין ומרתק, למדתי ממנו המון על מלחמת לבנון הראשונה ועל תקופת השואה, ובנוסף הכרתי את סבא שלי ואת משפחתו יותר לעומק ולמדתי מסרים חשובים שאני אוכל להפנים בחיים.