מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי שחרון, נולדתי בתאריך 13.11.1931 בהדסה תל אביב ברחוב בלפור, מאוחר יותר עדה, בתי, עבדה שם. בית החולים לא קיים כיום. סבא שלי, שמו יוסף, נתן לי את השם מהתנ"ך, הוא היה בקיא מאוד ואמר שזה שם מאוד יפה. לא הכרתיו כי הוא נפטר בהיותי בת 9 חודשים.

ההורים שלי היו ציונים כבר בחוץ לארץ ועלו לישראל בשנת 1925 עם ילד בן שלוש (דוד, אחי הגדול) באונייה. הם הגיעו ישר לתל אביב, לא היה להם כסף, וסבא שלי שחי בפתח תקווה תמך בהם. בעלייתם אמי הייתה אחות לקראת סיום, ואבי היה מורה בחרקוב. סיפור ההתאקלמות שלהם לא היה קל. המשפחה שינתה את שם המשפחה לטמיר עם כניסתם לארץ.

סבא שלי, יוסף, היה בקיא בדקדוק, משכיל, דתי לא פנאטי. הסבא השני (אבא של אימא, קראו לו ישראל) נספה במלחמת העולם השנייה ברוסיה. הסבא יוסף עלה לבדו, התחתן בשידוך, הוא היה עני מרוד והתחתן עם סבתא בלה שהייתה עשירה. בלה קבורה פה (ליד הכפר הירוק) והוא בנחלת יצחק. לאבא שלי הייתה אחות בשם חנה שעלתה לארץ לפני כולם, לבית הפועלות, היא הייתה חברה של אימא שלי ברוסיה, ככה ההורים שלי הכירו.

אחי דוד היה ילד מוסיקלי, ניגן על מפוחית פה. אך הכניסו אותו לבית ספר למסחר, שלא התאים לו והוא עבר לגבעת השלושה לבית הספר החקלאי, שבו גדל כל הדור של המנהיגים. משם עלו להכשרה בתל-חי ומשם להתיישבות בקיבוץ מנרה.

הוריי עלו לישראל כי היו כל הזמן פוגרומים, היו סיפורים על אח של אימא שלי, שבתאי, כשכנופיות של קוזאקים בזזו ונכנסו לבתים, הם היו רוצחים ככה אנשים. אימא שלי התחננה בפני אחד מהקוזקים שרצה לקחת את אחיה, חיבקה את הרגליים שלו, הוא זרק לה טבעת שהוא בזז, בסוף התרצה ולא לקח אותו. בכל בוקר היו קמים, והיו רואים על הנהר גוויות של יהודים שנרצחו.

משפחתי עברה לגבעתיים בשכונת שנקין שם למדתי תחילה בגן ילדים של שפרה, אהבתי מאוד את התעסוקה בחמר. במקביל ללימודים בבית הספר למדתי פסנתר אצל קלמוס, אחת משתי אחיות מורות למוסיקה שבגבעתיים.

שבתאי גם עלה לישראל בסוף, הקים משפחה – שושנה וראובן שני ילדיו. שבתאי עבד בלייצר סבון, הוא כל הזמן אמר "שכל אין לי, מזל יש לי". אשתו הייתה מאוד מוכשרת בסיפורים, ובתור ילדה כל כך אהבתי לשמוע את הסיפורים שלה. בכל יום שבת, אימא שלי הייתה מכינה קלחת עם מרק וכנף, והייתי הולכת לדודה לוסיה לשמוע את הסיפורים שלה. שבתאי ולוסיה גרו בשכונת חוף (קריית יוסף). "תארי לך, הלכתי מהבית בגבעתיים בשכונת שנקין עד סוף כצנלסון שם היה הבית שלהם, הייתי ילדה קטנה נגיד גיל 10". הילד ראובן היה יפהפה, וצעיר ממני. כשהייתי מגיעה לשם ראובן היה לוחש לאימא שלו באוזן: "שנעמי תשחק איתי", "אני אף פעם לא רציתי, כי הגעתי לשמוע את הסיפורים של דודה לוסיה. בכלל זה היה משחק משעמם נורא ולא רציתי את זה. המשחק היה אוטובוס שהוא נהג בו, ואני יושבת מאחוריו כל הזמן והוא עושה זזזזז".

זכורה לי השבת השחורה, שהתרחשה ביום שבו סיימתי את בית הספר העממי (היסודי) בגבעתיים. הבריטים, שהיו פרו-ערבים, פשטו אז על מחבואי הנשק בקיבוצים. קיבלנו הוראה לא לחגוג את טקס הסיום, ואני כל כך חיכיתי לזה, כי היה לי תפקיד לנגן בפסנתר שירים רוסיים ששרו במשפחתי. בכל זאת מצאו פתרון ואני ניגנתי מחדר סגור, שרק חלון אחד נפתח לחצר וככה שמעו את הנגינה. בחוץ, היו גם שומרים שהתריעו מבעוד מועד אם הבריטים מתקרבים.

לאחר מכן גוייסנו להגנה, ובטקס מרשים נשבענו, "עשו מזה טקס מפחיד כזה, עם חושך, ואור אחד בקושי". והתחילה מלחמת השחרור עם קורבנות רבים. השביעו אותנו להגנה עוד לפני שהתחילו האימונים, ואני הייתי נערה עוד לא בגיל גיוס. גוייסנו הנוער להיות קשריות, להעביר הודעות בפתקים מתעלות הקשר בין מפקד למפקד, כשיריות מפלחות את האוויר מעלינו. כמו כן היינו מתאמנים כל שבת באימוני קָפַפּ (מקלות). לאחר מכן הייתה כבר התקדמות ועברנו לאימוני אקדחים ומקלעי סטן. אמצעים מתקדמים לא היו אז, וגם נשק לא היה. ממלחמה למלחמה כוחנו עלה, אך למגר את האויב זה חזון רחוק. בד בבד המשכתי ללמוד נגינה אצל פרופסור ויטלס בתל אביב בעד הון עתק.

כשהתגייסתי לצה"ל, המשכתי קצת בלימוד, ובצבא הייתי בבה"ד 4 (לשעבר צריפין), שם הייתי פקידת משרד מפקד הבסיס ומחנה האימונים. השתמשתי באופניים שהיו שם על מנת למסור חומרים למפקדי הפלוגות, וכל בוקר הייתי צריכה להיכנס למשרד מפקד הבסיס כדי לסמן על המצבה את מצב הפלוגות.

אכלנו בחדר אוכל קצינים ושם היה פסנתר, אז הייתי מנגנת משירי התקופה. במחנה שלנו שכנה בסמיכות תזמורת צה"ל, וגם שכן מחנה אימונים של קציני כ"ל (כושר לקוי) שיעקב, בעלי ברבות הימים, היה מפקדם.

כשכבר הייתי בצבא, משהו נורא, היו כל מיני כנופיות של ערבים, והיו עושים משמר כבוד למי שנפל, אמרנו לנו לילדים לעמוד בחדר המתים כשנפל מישהו. אני זוכרת את אורי וינהבר, אנחנו עמדנו חוליה במשמר כבוד, הוא שכב על אלונקה. שההורים שלו הגיעו אלינו ובירכו אותנו, לא הבנתי איך יש להם אומץ לדבר כך בשעת אבלם: "ואתם אל תמותו". אני לא זוכרת כמה שעות עמדנו, אחר כך מחליפים אותנו. מאז בכל פעם כשהייתי מבקרת בבית העלמין בקבר של סבא שלי יוסף, הייתי הולכת לבקר גם את הבחור.

יעקב ראה אותי מנגנת בחדר האוכל בפסנתר. הוא היה במחנה סמוך למחנה שלנו, מחנה של קציני כ"ל. הוא אומר שהוא קנה אותי עם כוס בירה, כי היה לי מישהו אחר, ויעקב קנה לו כוס בירה בתמורה שהוא יוותר עלי.

במחנה בשבת אם היית נשארת, היית מקבלת עוגת טורט – לכן זה היה מאוד מושך להישאר במחנה ביום שישי, כי זו הייתה תקופת הצנע בקום המדינה. היה במחנה גם כל יום שישי מסדר המפקד עם התזמורת לפני שהולכים הביתה.

לימים כשהתחתנו, יעקב ואני, בשנת 1952, זה היה בתקופת הצנע, היה יום עצוב כי הייתה כוננות של מות הנשיא הראשון. החתונה הייתה צנועה באולם מכבי אש, זה כל מה שהיה אז, הזמנו את כל היחידה שלי אבל לא יכלו להגיע בגלל הכוננות. אז באו רק קומץ אנשים לחתונה שלנו.

כשסיימתי את הצבא נרשמתי לקורס מזורז של מורים, עברנו בחינות הסמכה וקבלנו תעודות הוראה. התחלתי את הקריירה של הוראה שנמשכה 20 שנה.

כשיצאתי לפנסיה נתקבלתי להדרכה בצפארי (פארק ציפורים, בעיקר תוכים למיניהם), אלו היו השנים היפות ביותר שלי. עד 2007 עבדתי שם ולאחר מכן יצאתי ממש לפנסיה.

היום אני בבית לאחר שני אירועים מוחיים ושבירת רגל עם מטפלת… וגם הצפארי נסגר, אין זכר לו, וחבל. זהו קיצור תולדותיי, יש לי שלושה ילדים, שבעה נכדים, ושלושה נינים. יעקב, בעלי, נפטר ב-2005.

תמונות מחייה של נעמי: 

הזוית האישית

סבתא נעמי: עם שחזור כתיבת הסיפור, הרגשתי חזרה בזמן. כשהלכתי לאחור בזמן, ראיתי כמה נאיביים היינו כשהתכוננו לקרבות עם מקלות קפפ (נשק מלחמתי ממש). כשילדים, מקבלים את הכל אחרת. אני את הכל חוויתי בתור ילדה ואלו היו תקופות מאוד קשות. היום אני לא כמו שהייתי פעם, לכן זה חשוב לי להעביר מדור לדור, זה עניין אותי להזכר ולהעביר הלאה. כל תקופה בחיי הייתה משהו מיוחד, ולכל תקופה הסיפור שלה.

טליה הנכדה המתעדת: במהלך התיעוד התרגשתי מאוד לשמוע את סבתא שלי מספרת על חייה, בעיקר שימח אותי שיש לסבתא שלי הזדמנות לספר למישהו את הזיכרונות שלה, ולהעביר את זמנה בדפדוף באלבומים וכתיבה. אני חושבת שהשיתוף שלה והרצון שלי להקשיב חיזקו את הקשר בינינו, ואני שמחה שהייתה לי הזדמנות לשמוע ולתעד אותה למען כל המשפחה. בעקבות העבודה הכללית שלי עם אוכלוסיית הגיל השלישי, הצלחתי להסתכל עליה בעיניים שמבינות אותה לעומק. מעבר ליום יום, הפרויקט גרם לי להגיע אליה ולדבר איתה יותר, וזו זכות בזמן שהחיים מאוד עמוסים.