מאגר סיפורי מורשת

שמי אליהו פריזדה ואני דוד של הושי.

נולדתי בשנת1967 בבי"ח עפולה, להורי, הושנג וזרי פריזדה.

כשאבא שלי היה בן שבע עשרה, הוא גר באיראן והיה ציוני. הוא למד  בבית ספר יהודי, ולמד שם עברית.

היה שם גוף שנקרא "עליית הנוער", והם דיברו עם הילדים בבית הספר, וסיפרו להם על מדינת ישראל, ועל אנשים שרוצים לתרום למדינה ולגור שם. כשאבא שלי שמע את זה, הוא מאוד רצה לעלות למדינת ישראל, ובאותה תקופה הייתה לו חברה  באיראן, והוא לא ידע  איך לספר לה ולהורים שלה, שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. לבסוף הוא אזר אומץ והלך קודם להורים שלו ואמר להם שהוא רוצה לעלות לארץ. אמא שלו התחילה לבכות ואמרה לו: "מה תעשה שם? איך תיסע לשם? איך תמצא עבודה? ממה תתפרנס? ומה תעשה שם?". אחרי הרבה מאוד שכנועים, אבא שלו הסכים ושכנע את אמא. אז הוא הלך לשכנע את החברה שלו  והבטיח לה, שהוא יעלה לארץ ישראל, ויתגייס לצבא, ולאחר שהוא יסיים את הצבא ויבין מה קורה איתו, הוא יחזור לאיראן ויתחתן ואיתה, ואז ייקח גם אותה לארץ ישראל. הוא והיא קיימו את ההבטחה. ואכן, הוא חזר לאיראן והתחתן איתה.

הם עלו לארץ לישראל הקימו בית ומצאו עבודה והולידו ילדים. ואני, אליהו פריזדה, צאצא שלהם, וגאה מאוד בהחלטתם לעלות לארץ ישראל.

זיכרון מבר המצווה של אחי, מאיר (אבא של הושי):

ביום בר המצווה של אחי הקטן מאיר, (שהוא אבא של הושי), בעלי השמחה היו צריכים לקשט את האולם.  אבא שלי והדוד שלי העמידו סולם על שולחן, ואני עליתי על הסולם, כדי לתלות בלונים בתקרה. בזמן שתליתי את הבלונים, מישהו דיבר עם הדוד שלי, והוא נסחף בדיבור, עזב את הסולם, והמשיך לדבר. ברגע שהוא עזב את הסולם, הסולם החליק, ואני נפלתי מלמעלה למטה. למזלי הושטתי את היד קדימה, והיא זאת שקיבלה את המכה החזקה. בסופו של דבר, ביום בר המצווה של אחי, הגעתי לבית החולים. אחרי שעשו לי צילום ביד, גילו לי שיש לי שני שברים בשורש כף היד. שמו לי גם גבס וגם משקולות על האצבעות, כדי ליישר את שורש כף היד.

התמונה הזו זכורה לי היטב, כי סבלתי מאוד והיה לי כואב. הייתי מספר שעות בבית החולים ולאירוע- הגעתי ממש לפני תחילתו. זה היה יום שהיה גם כואב, אבל בסוף- משמח מאוד.

היום אני גר בבית שאן, עובד בבית הספר "אורט פסגות" בתפקיד איש אחזקה.

הזווית האישית

הושי: נהניתי לשמוע את הסיפור של סבא שלי ואני שמח שבזכות סבא שלי אני ישראלי.