מאגר סיפורי מורשת

שמי אלון יצחק מילוא, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי השנה ובחרתי לתעד וללמוד את סיפורה של סבתא שלי, חיה, צביה מילוא, לבית משפחת גלאובר.

רקע משפחתי

סבתא חיה נולדה בארץ ישראל בשנת 1948 ב 20 בחודש ינואר, כמה חודשים לפני קום המדינה.

הוריה אסתר ויהודה, הגיעו לארץ כחלוצים, לפני השואה וכך הם ניצלו. יחד איתם הגיעו לישראל אחות ואח שבהמשך היגר לקנדה.

מצד אביה של סבתא הגיע אח אחד. שאר בני המשפחה עשרה אחים ואחיות משני הצדדים הצדדים נספו בשואה.

סבתא גדלה בבית דתי לאומי ושני אחיה שרתו בצבא. סבתא גדלה בשולי רמת גן, בבית פרטי עם חצר עמוסה בעצי פרי ופרחים וחוותה ילדות מקסימה. הוריה של סבתא חיה חיו בצניעות בבואם לארץ. ארגז תפוזים שימש כשולחן… ולאט לאט התקדמו כלכלית: קנו בית וגם פתחו בית מלאכה לעבודות פח שהצליח מאד.

סבתא חיה אהבה מאד לבקר בבית המלאכה ובחופשות מבית הספר הייתה מביאה לאבא שלה את ארוחת הצהרים שהייתה ארוזה בכלים שהשתלבו אחד בתוך השני.

סבתא חיה מספרת על עצמה:

"נולדתי בתל אביב בשולי רמת גן, בחצר ענקית מלאה בעצי פרי ופרחים, יש לי שני אחים שאומנם גדולים ממני בשבע שנים, אבל הם צרפו אותי למשחקי החצר שלהם: טיפוס על עצים, מחבואים ועוד כל מיני משחקים.

הוריי נולדו בצ’כוסלובקיה, הם דיברו ביניהם בהונגרית, קראו בגרמנית וידעו גם יידיש וצ’כית. הוריי נולדו לפני מלחמת העולם ה-2, כשאחת האחיות של אמי החליטה לעלות לארץ, כשעוד לא הייתה מדינה וסיפרה לאמי שיש פה ארץ מדהימה ושתבוא לארץ. ואומנם שני ההורים שלי עלו לארץ וכך ניצלו מן השואה, אח אחד של אמי ואח אחד של אבי גם עלו לארץ וכך ניצלו. כל שאר בני המשפחה ושאר האחים שמונה מכל צד והסבים שלי נספו בשואה.

לא היו בביתנו משחקי קופסא, אבל מצד שני היה לנו עולם מופלא בחצר, היינו מבלים בחופש על העצים, בין העצים היו גם שיחי בננות שהתחבאנו ביניהם. אני זוכרת שקיבלתי פעם מתנה, טבעת קטנה. הייתי מאושרת כל כך שהנחתי את כף ידי על עלה של בננה וכך צילמו אותי, אפשר להגיד שהשווצתי.

בילדות הצעירה לא היו לי חברים, אבל בילדות המאוחרת התחברתי לשתי בנות שגרו לידי ובאתי אליהן לפעמים. היה לי בית ספר אחר הצהריים. בכיתה ג’ עברנו לגור בעיר תל אביב, המעבר היה קשה ומאוד התגעגעתי לבית ברמת גן, כל כך התגעגעתי לבית שאמרתי לאחי הגדול: “כשאגדל אקנה את הבית בחזרה”. פעם אחת לפני הרבה שנים חזרתי לראות את הבית והוא נראה כל כך קטן, כי אני התבגרתי.

בית הספר היסודי, התיכון והסמינר היו באותו רחוב שגרתי בו. אחרי שסיימתי את הלימודים בסמינר, נשאתי ונולדו לנו חמישה ילדים ושוב חזרנו לגור בבתים פרטיים (בתי קרקע). במהלך השנים לא עבדתי, רק כשגדלו הילדים עבדתי כמנהלת מעון במשך שנתיים.

העבודה בכפר הנוער בן שמן

אחרי שנתיים עברתי לכפר הנוער בן שמן, זה כפר לכל מיני ילדים ולכל מיני עולים וילדים שיש להם בעיות. העבודה הייתה מאתגרת מאוד ושימשתי כמדריכה, המאמץ היה גדול מדי בשבילי וכשהתעייפתי מאוד הפכתי להיות ספרנית בתיכון שהיה בכפר הנוער. בעבודתי כספרנית מאוד נהניתי, נהניתי ממפגש עם ילדים והמורים ומניהול ספרייה ומהעצמאות.

לאחר כ-20 שנה, החלטתי לפרוש ולצאת מהכפר ולעבור לגור במדבר במושב שנקרא כמהין ליד גבול מצריים שבו גר בני ה 4. "כְּמֵהִין הוא מושב עובדים שיתופי במועצה אזורית רמת נגב, באזור יישובי פתחת ניצנה, כ-50 ק"מ מדרום מערב לבאר שבע. המושב הוקם בשנת 1988 על ידי גרעיני נח"ל של תנועת המושבים. בסמוך למושב נמצאת שמורת הטבע חולות עגור. מקור שם המושב בפטריית הכמהין" (ויקיפדיה).

החיים במדבר מאוד רגועים, יש נופים בלתי רגועים, אני אדם חופשי לחלוטין בוחרת מה לעשות, מה שאני רוצה, אני עסוקה כאן בעיקר בהתנדבות וצביעת המדבר בירוק כלומר אני נוטעת עצים וצמחים ואפילו אצל שכניי ושכנותיי.

חפץ המשפחתי – מפצח האגוזים

החפץ המשפחתי, הוא מפצח אגוזים בצורת צייד מעץ שעובר במשפחתנו מדור לדור, יותר 300 שנה.

הזוית האישית

אלון: אני ממליץ להמשיך לעשות את עבודת 'הקשר הרב דורי', משום שיכול להיות שלסבתא/סבא יש משהו לגביי מלחמה או רקע משפחתי וזה מאוד חשוב לדעת על העבר ואיך שחיו בו.

חיה צביה: היה לי מאוד כיף לעבוד יחד עם אלון, לספר את סיפור חיי ולדעת שהוא ישמר לדורות הבאים.