מאגר סיפורי מורשת

שמי הילה אור, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ומביאה את סיפורה של סבתי רוחמה כהן.

שורשי משפחתה של סבתי רוחמה, הם במרוקו. כשסבא של סבתא שלי היה צעיר פרצה מגפה וכל משפחתו נספתה חוץ מסבו (סבא של סבא של סבתא) הוא עבר לגור בבית של סבא שלו ובאותו זמן ארמון המלך היה בפאס (Fès*), העיר שבה הם גרו. הנסיך שהיה בארמון היה חבר שלו והם היו מבלים ומשחקים יחד. כשהוא גדל הוא עבד בצורפות (הכנת תכשיטים), הנסיך שהיה חבר שלו הוכתר למלך – מוחמד החמישי והארמון הועבר לרבאט. המלך היה בקשר טוב עם סבא של סבתי והוא היה מזמין ממנו תכשיטים לאישתו, לבנותיו ואף עבורו. כל פעם שהמלך רצה תכשיט הוא שלח אנשים מהעיר רבאט לעיר פאס כדי להזמין את התכשיטים ולקחת את הסחורה.

כאשר הצרפתים שלטו במרוקו שלחו את מוחמד החמישי לגלות. כעבור מספר שנים המלך שוחרר והושב בחזרה לרבאט. כשהמלך הוחזר, נציגי הרבנות היהודים של מרוקו רצו לברך אותו ולעשות לכבודו טקס, כאשר המלך שמע על כך הוא ביקש שחבר ילדותו (סבא של סבתא שלי) יגיע לטקס.

הצלת הדוד והילדה ברעידת האדמה באגאדיר

הקשר של המלך עם סבא של סבתא שלי היה קשר חזק שתרם לסבא של סבתא שלי בכך שהוא הצליח להציל את דוד של סבתא שלי וילדה שאבדה.

דוד של סבתא שלי גר בעיר אגאדיר שבמרוקו. באגאדיר התרחשה רעידת אדמה גדולה בשנת 1960 (רעידת האדמה הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו עד אותה שנה ובה היו 12,000-15,000 הרוגים וכ- 250,000 פצועים). משפחתה של סבתי שמעה על כך ובמשך מספר ימים היא לא שמעה מדוד שלה. סבא שלה החליט לפנות למשרד הפנים ברבאט ובזכות הקשרים שלו שלחו אנשים כדי לחפש את דוד שלה. האנשים חיפשו ואחרי זמן מה הם מצאו אותו והביאו אותו לעיר פאס. בדרך הם מצאו ילדה אבודה, הילדה הייתה בערך בת שמונה, הוריה לא ידעו היכן היא והיא לא ידעה היכן הוריה. האנשים לקחו אותה ולבסוף היא מצאה את הוריה וכך הקשר של סבא של סבתא שלי הציל את דוד שלה ואת הילדה שאבדה.

סבתא שלי רוחמה, נולדה במרוקו בשנת 1951, בעיר פאס. לסבתא יש אח גדול, אח תאום, והייתה לה גם אחות קטנה.

סבתא גרה ברובע היהודי עד גיל תשע. כל משפחתה גרה באותה השכונה. בשכונה הכל היה קרוב, היא הייתה יכולה לבקר את סבא שלה או את דודים שלה במרחק הליכה. סבתא גרה בבניין שבו בקומה התחתונה של הבניין גרו אנשים שהגיעו מהכפרים והמתינו לעלייה לישראל.

כשסבתא הייתה בת תשע היא עברה דירה לרובע המודרני של פאס. בבית היו שני חדרי שינה, סלון, מטבח וחצר פנימית קטנה. כילדה היא אהבה לשחק עם חברים שלה בקלאס, חבל קפיצה וכדור מגרביים. הבילוי העיקרי שלה היה עם בני הדודים שלה, איתם היא הייתה הולכת לקולנוע פעם בשבוע. לסבתא היו הרבה חברים והיא כבר לא בקשר איתם כיום.

בית הספר שסבתא למדה בו היה בית ספר יהודי "אליאנס", הייתה בו הפרדה בין בנים לבנות. בבית הספר היו לומדים משעה שמונה עד שעה שתיים עשרה בצהריים, חוזרים הביתה לאכול צהריים וחוזרים ללמוד עד השעה שש. סבתא אהבה ללכת לבית ספר. המקצוע האהוב עליה היה חשבון והמקצוע שהיא התקשתה בו היה תורה בגלל השפה. בחורף בהפסקה הגדולה בבית הספר היו קוטפים להם תותים מעץ ומחלקים לכל אחד. ההבדל בין בית הספר שסבתא למדה בו לבין בית הספר שאני לומדת בו כיום הוא שאצלנו הכיתות מעורבות (בנים ובנות יחד) והמשמעת בבית הספר שהיא למדה בו המשמעת הייתה קפדנית מאוד ובבית הספר בו אני לומדת המשמעת פחות קפדנית ממה שהיה בבית ספרה.

סבתא זוכרת מתנה מיוחדת מאוד שהיא קיבלה, בובה בגודל של ילדה שדיברה והלכה כמו ילדה. סבתא הייתה ביחסים טובים עם האחים שלה. היא ואחיה התאום היו רבים מי הגדול מבניהם. סבתא הייתה נוסעת פעם בשנה, בקיץ, לחודש למחנה קיץ מכיוון שבפאס היה מאוד חם בקיץ. הם היו נוסעים לעיירה קרירה יותר במרוקו. במחנה הקיץ היו משחקים משחקי חברה כולם יחד.

סבתא רוחמה בילדותה עם אחיה התאום

במשפחה של סבתא חגגו את החגים היהודיים כמו: חנוכה, פסח ובנוסף הם היו מציינים בדצמבר את חג המולד ומקבלים מתנות כמו הנוצרים שעבדו במפעל עם אבא שלה.

העלייה לישראל 

סבתא עלתה לארץ בשנת 1964, בתאריך ה-1 לאוקטובר. היא עלתה עם הוריה ואחייה. האח התאום והאח הגדול. סבתא נסעה עם משפחתה ברכבת מפאס לקזבלנקה, עיר נמל במרוקו. בתחילה הם עלו על אונייה ושטו במשך יומיים למרסיי שבצרפת, שם היא ומשפחתה היו במחנה העולים  – Camp D'Arenas (מחנה "ארנס") כדי שיוכלו לבדוק מסמכים ולחכות לאונייה שתיקח אותם ארצה. במחנה העולים ששהו 21 יום. במשך השהייה הם היו יוצאים לטייל בעיר מרסיי ובנוסף הם חיפשו מכשירי חשמל להזמין לארץ. לאחר 21 ימי המתנה הם עלו לאונייה אחרת שהביאה אותם ישראל. האונייה שטה דרך איטליה ועגנה בנאפולי. סבתא ומשפחתה ירדו מהאונייה וטיילו כמה שעות בנאפולי שבאיטליה.

האונייה התחילה להפליג לכיוון לישראל וכשהגיעה לאזור קפריסין הים התחיל להיות סוער מאוד, צוות האונייה העלה את כולם לסיפון והביא להם חגורות הצלה. לבסוף הים נרגע והאונייה הגיעה לנמל חיפה בשלום. ממרסיי לישראל, עברו שישה ימים, ובסך הכל העלייה נמשכה 29 ימים.

בהפלגה שאלו את אביה לאן הוא ירצה ללכת לגור בישראל? והוא אמר שיש לו אח שגר ליד חיפה ואח שגר בירושלים והכי חשוב שהם רוצים להגיע למקום שבו יוכלו למצוא עבודה. אמרו לו: "טוב ניקח אתכם למקום המרוחק כ-10 דקות מירושלים" וכך הם הגיעו ליישוב בית שמש. בפועל המרחק מבית שמש לירושלים זה הרבה יותר זמן מ-10 דקות, והדרך נמשכה וכולם חיכו כבר להגיע.

ההסתגלות

בבית שמש סבתא התחילה ללמוד בבית ספר יסודי, בכיתה ז' (אז בתי ספר היו מחולקים לחינוך יסודי: כתות א' עד ח' ובית ספר תיכון: כתות ט' עד י"ב). סבתא זוכרת את המורה דליה, שהייתה המחנכת שלה, שהיא אהבה והיא נהנתה משיעורי העברית בבית הספר. בנוסף היו טיולים רגליים שהם היו עושים הרבה פעמים, והיא מאוד אהבה אותם. בבית הספר היא למדה יותר טוב עברית וגם מאד נהנתה, אולם אביה לא הצליח למצוא עבודה ואמה לא הצליחה לפרנס לבד את המשפחה.

הייתה לסבתא, דודה שגרה בנשר ועבדה בחיפה ליד הסוכנות היהודית שטיפלה בעולים, והיא הייתה מגיעה באופן קבוע, כדי לבקש שיעבירו אותם ליישוב נשר, ויתנו להם דירה בנשר תמורת הדירה בבית שמש, כדי שיוכלו להתפרנס טוב יותר. לאחר שנה של מגורים בבית שמש העבירו אותם לנשר. בנשר סבתא למדה בכיתה ח' (השנה האחרונה ביסודי) ואח"כ בתיכון.

הזוית האישית

סבתא רוחמה: חוויתי הייתה טובה, נהנתי מעשיית העבודה ען נכדתי. העבודה החזירה אותי לזכרונות טובים מהעבר ונהניתי לספר. הייתי רוצה לאחל לנכדתי להצליח בכל.

הילה: חוויתי מתכנית הקשר הרב דורי הייתה טובה ומעניינת. נהנתי לשמוע עוד על חייה של סבתא שלי יותר לעומק, ושמחתי לקחת בו חלק וללמוד עוד על סבתי. הייתי רוצה לאחל לה הרבה בריאות.