מאגר סיפורי מורשת

הנכדה שולמית יפרח מתעדת את סיפור חייה של סבתא תמר ז"ל

ברצוני לספר על סבתי תמר יפרח,

שמה של סבתי הוא תמר, הוריה בחרו את שמה מתוך מהפסוק (בתהילים צב. יג) "צדיק כתמר יפרח.." שם משפחתה לפני חתונתה היה טנג'י ואחרי החתונה יפרח. לאביה קראו מסעוד ולאמה קראו זוהרה.  יש לה שמונה ילדים ואבי הוא אחד מהם.

סבתי תמר נולדה במרוקו בשנת 1930. היא נולדה בעיר וורזווארזזת, וְֻרזַאזַאת היא עיר מחוז במרכז מרוקו מדרום לאטלס. יהודים לא גרו מעולם בעיר החדשה, אלא במלאח ובתאורירת. השפה המדוברות בביתם הייתה מרוקאית וצרפתית. ואחר כך בישראל דיברה גם בעברית.

בשנת 1956 עלתה סבתא תמר עם משפחתה לישראל, כשבדרך הם מתעכבים קצת בצרפת, סבתי הייתה בת 26 כשעלתה לישראל. סבתי התחתנה בישראל.

בישראל משפחתה נשלחה למעברת "מחנה ישראל", צפונית לעיר לוד וקרובה לנמל התעופה בן גוריון, מחנה ישראל היה מגדולי מחנות העולים ומעברות העולים בישראל. זה היה בעבר מחנה של הצבא הבריטי שלאחר קום המדינה הוקמה בו המעברה שנקראה על שם ישראל שחורי ממפקדי ההגנה החשובים. המעברה נסגרה באופן רשמי בשנת 1965. ממחנה ישראל עברה המשפחה לתל אביב.

הבית בו גדלה סבתא תמר 

הם גרו בבית שצורתו הייתה כעין חיית, זאת אומרת, שבכל צד גרה משפחה. סך הכול שלוש משפחות באותו מבנה. (רוב הבתים היו בנויים בצורה הזו). משפחה בצד ימין משפחה באמצע ומשפחה בצד שמאל. באמצע המבנה שהיה בצורת חיית, הייתה חצר מרכזית וגם מסביב לבית הייתה חצר. החצר הייתה משותפת לשלושת המשפחות. בצד אחד גרו הוריה של סבתי וסבתי. בצד נוסף גרה עוד משפחה יהודייה. בצד השלישי גרה משפחה גויה שהם, בעצם, 'שירתו' את שתי המשפחות.

בבית הוריה של סבתי היו שלושה חדרי שינה וסלון. המטבח היה משותף וגם המקלחת. את הכביסה כיבסו ביד.

המאפיה

במקום מגוריה של סבתא בילדותה, הייתה מאפייה מרכזית אחת, שבה אפו כולם את המאפים שלהם, את כל סוגי הלחמים והעוגות. הנשים היו מכינות את הבצק בביתן, והן היו מגיעות למאפייה לאפות. היות, שהמאפייה הייתה שייכת לגוי, היה צורך על פי ההלכה שיהודי ידליק את האש, אחרת הלחם שנאפה נחשב פת עכו"ם. בעל מאפייה ידע כבר, שאסור לו להדליק את האש. והוא היה ממתין עד, שאחד היהודים היה מגיע ומדליק את האש. התנור דלק באמצעות גחלים (פרנה/טבון). ורק אחר כך, הוא היה אופה לכל משפחה את הלחם שלה.

זיכרונות

הזיכרון הכי מפחיד היה, כשנשרף להם הבית. והזיכרונות המתוקים הם האירועים המשפחתיים כמו: בר/ת מצוות חתונות מימונות וכו'.

בדרך לארץ ישראל

כאשר משפחתה של סבתא עזבה את מרוקו, על מנת לעלות לישראל, היא  עברה דרך צרפת לתחנת ביניים קצרה. לאחר שהייה קצרה בצרפת, סבתא ומשפחתה הפליגו באונייה לישראל.

בדרך סבתא עברה חוויה לא נעימה וקשה. באונייה היה תנור חימום שדלק, כשסבתא עברה ליד התנור, החלוק שהיא לבשה נגע בו איזו דקה או שנים. החלוק שלבשה נשרף. לסבתא נגרמו כוויות קשות ברגלים. סבתא הייתה במצב של בין חיים למוות. מיד החזירו אותה לצרפת. שם היא שכבה שנה בבית חולים, אבל לא היה שם אוכל כשר, ולכן, הדודים היו מביאים לה אוכל לבית חולים מידי פעם. אך בימים, שלא קיבלה אוכל כשר, היא הייתה פשוט צמה, ובלבד, שלא להכניס לפיה אוכל שאיננו כשר.

חוליה ופטירתה של סבתי

בסוף ימיה חלתה סבתא בערך כשנה בדמנציה. בנוסף היא נפלה ושברה את האגן, ונזקקה לטיפול צמוד של בנותיה וכלותיה. הן טיפלו בה במסירות גדולה. ולא עזבו אותה דקה לבד בבית בתה. הילדים שלה לא הסכימו שתהיה בסוף ימיה בבית אבות, וטיפלו בה עד סוף ימיה. סבתי נפטרה בזמן מגפת הקורונה.

זכינו חודש לפני שנפטרה, שתגיע לחגוג עמנו את בר המצווה של אחי הגדול.

למרות הקושי הגדול, בשל טיפולי הדיאליזה שהייתה עושה, סבתי שמחה מאוד להשתתף בחגיגה. סבתי נפטרה לפני שנתיים בחופש הגדול של שנת תש"פ בחודש תמוז.

בתמונה רואים את סבתי (לפני פטירתה) בחגיגת הבר המצווה של אחי הגדול – באותו החודש נפטרה.

יהי זיכרה מבורך לעד!

הזוית האישית

הנכדה שולמית: למדתי הרבה מסיפורה של סבתא, למדתי מהי מסירות נפש עבור שמירה על כשרות המאכלים.