מאגר סיפורי מורשת

שמי סמי לויס, נולדתי בשנת 1952 באיסטנבול שבטורקיה למשפחה יהודית חילונית. המשפחה שלי לא הייתה משפחה ציונית, העלייה לישראל מעולם לא הייתה על הפרק.

היהודים הטורקים הגיעו מספרד לפני 500 שנה, הם מדברים ספרדית ולאדינו.  היהודים עסקו בעיקר במסחר. לאחר האינקוויזיציות בספרד, יהודים ברחו לכל רחבי אירופה וחלקם הגיעו לאיסטנבול. הם התקבלו בברכה על ידי האימפריה העות׳מנית מאחר שהוזמנו על ידי הסולטאן, הם השתלבו בחברה הטורקית.

היהודים בטורקיה מעולם לא סבלו מאנטישמיות, בניגוד לרוב המדינות באירופה. אבא שלי שיחק כדורסל בליגה הטורקית בקבוצת הכדורסל פנרבחצ'ה (FENERBAHCE) בשנת 1945. הקהילה היהודית אספה כדורסלנים יהודים כדי להשתתף במכביה, ואבי הגיע לישראל למשחקי המכביה בשנת 1965.

קבוצת כדורסל צעירים FENERBAHCE

בגיל 9 הוריי התגרשו וכל אחד התחתן שנית. יש לי מצד אבא אח ואחות ומצד אימא יש לי אח. אף אחד ממשפחתי הקרובה לא עלה לישראל, כולם חיים בטורקיה עד היום.

חינוך

בגיל 6 למדתי בבית ספר יסודי טורקי פרטי. בגיל 12 הוריי רצו שאלמד בבית ספר צרפתי קתולי, כי החינוך בבתי ספר צרפתיים נחשב לאיכותי יותר. כמובן שצריך לעבור מבחן קבלה. התקבלתי לבית הספר הצרפתי שנקרא SAINT-BENOIT. הייתה הפרדה בין בנים לבנות בבית הספר. זה היה בית ספר אליטיסטי עם הרבה משמעת קשה. הייתה חובה להגיע עם חליפה ועניבה. כל בוקר לפני הכניסה לכיתה עמדנו בתור כמו חיילים להיבדק על ידי המורה. הבדיקה כללה בדיקת אורך הציפורנים וארך השיער. באותה תקופה שנות ה-60 זה היה אופנתי לגדל שיער בעקבות להקות רוק כמו ה- BEATLES שקבעו את האופנה, גם אני גידלתי את שיערי ומרדתי בחוקי בית הספר. שנתיים לאחר מכן, לאחר כמה אזהרות ועונשים גורשתי מבית הספר. להוריי לא הייתה ברירה אלא להכניס אותי לבית הספר הממלכתי הטורקי.

הייתה שמועה בין הנוער היהודי באיסטנבול בשנת 1979 ששגרירות ישראל מציעה תוכנית בשם ״עליית הנוער״ שאורגנה על ידי הסוכנות היהודית. התוכנית כללה הגעה לקיבוץ (כפר הנוער) כתושב ארעי, ללמוד עברית באולפן, מסגרת לימודים תיכוניים, כולל בגרות, ולעבוד בתחזוקת הכפר. מיד נרשמתי לתוכנית בלי ידיעת ההורים שלי. הדבר היחיד שלא שקלתי הוא שצריך את האישור והחתימה של ההורים שלי כי אני עדין קטין. לאחר שכנוע ההורים שלי חתמו.

בישראל – חופשי ומאושר

ביוני 1979 הגעתי לשדה התעופה בן גוריון עם עוד 32 ילדים מאיסטנבול (נעירם ונערות). הוצבנו בכפר הנוער ׳אלוני יצחק׳ ליד גבעת עדה. זאת הייתה התקופה הכי טובה בחיי. למדתי על ישראל ועל ההיסטוריה של היהודים. לצעירים בישראל יש מנטליות שונה לחלוטין מהנוער הטורקי. הרגשתי חופשי ומאושר והדבר הגדול שקרה הוא שפגשתי את אשתי לעתיד, אורלי. אלוני יצחק היה מקום מקסים מאוד עם צעירים מ-42 מדינות שונות. במסגרת הלימודים נאלצנו גם לעבוד שעתיים בגידול ירקות, בחדר האוכל ובעבודות תחזוקה של הפנימייה, כל אחד תרם ככל יכולתו.

לאחר סיום הלימודים ולאחר שעברתי את בחינות הבגרות, הלכתי ללמוד מנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטת ברייטון אנגליה.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הייתי באנגליה וכל הכיתה שלי מהפנימייה בדיוק התגייסה לצבא. זה היה מאוד קשה ופחדתי. החלטתי לעשות הפסקה קצרה ולבוא לבקר אותם. מביקור זה החלטתי שכאשר אסיים את לימודיי אחזור לישראל, וכך עשית לאחר מספר שנים.

עבודות בכפר הנוער אלוני יצחק

העלייה לישראל

עליתי לארץ בשנת 1981. לא הייתה לי משפחה קרובה בישראל. למרבה המזל הייתה משפחה גדולה בצד של אשתי. היו קשיים במציאת עבודה שתתאים לכישורים שלי. בהתחלה עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות והיו גם קשיי התאקלמות מבחינה חברתית. זה לא אותו מצב כמו שהיה בכפר הנוער בזמן הלימודים, עכשיו יש יותר אחריות להקים משפחה וזה לא ממש קל כמו שדמיינתי וחשבתי.

למרבה המזל, בשנת 1982 התחיל עידן המחשבים הביתיים וזה ממש התאים לכישורים ולהשכלה שלי. קיבלתי עבודה ולאחר מכן התחלתי לעבוד ב- Computer Land ישראל, באינטל ישראל, במייקרוסופט ישראל ומשם הצלחתי מאוד ומאז ועד הפנסיה עבדתי בחברות הייטק.

עם אשתי אורלי בזמן הכרותנו

צבא – טורקיה וישראל

בשנת 1976 הגעתי לישראל לאחר סיום לימודיי באנגליה והתחתנתי עם אורלי שהכרתי עוד בכפר הנוער. אורלי עלתה ממרוקו עם המשפחה שלה והגיעה לכפר הנוער עם עוד שלושה מאחיה. התחתנו ברבנות בירושלים ב- 29 ליוני, שזה בדיוק תאריך שחרור החטופים מאנטבה. הייתה שמחה גדולה בארץ וחגיגות.

ההורים שלי התעקשו שאחזור לטורקיה להתגייס לצבא הטורקי כי שם, כמו בישראל, שירות צבאי הוא חובה, אחרת אתה מאבד את האזרחות הטורקית שלך. בטורקיה מי שיש לו תואר אקדמי אוטומטית הופך לקצין בצבא, בלי קשר לכישוריו הצבאיים. הייתי קצין תותחנים בצבא הטורקי במשך שנתיים, בין השנים 1978-1980.

לאחר השחרור מהצבא הגעתי לארץ בשנת 1981 כעולה חדש וגם כאן הייתי צריך לשרת בצבא. הייתי חייל בהנדסה קרבית במשך ארבעה חודשים בגלל שהתגייסתי בגיל מאוחר (שלב ב׳). לאחר מכן עשיתי מילואים עד לגיל שחרורי בגיל 42.

בחיל התותחנים בצבא הטורקי

מיכאל מראיין את סבא סמי, לצפייה בסרטון לחצו על הקישור 

הזוית האישית

מיכאל הנכד המתעד: היה לי כיף לעבוד עם סבא שלי וללמוד ממנו דברים, לשמוע על ילדותו בטורקיה ועל השורשים של משפחתי.

סבא סמי: נהניתי לשבת עם הנכד שלי כל יום שלישי בשעת איכות. אני גם למדתי ממנו, ועל מה הדברים שמעניינים אותו.