מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי ברכה, שמי מעוברת מיידיש מהמילה 'ברונקה', שזה אומר איחול, מסירת ברכה. שם המשפחה שלי בעבר היה קורמן אבל הוא השתנה כשהתחתנתי והפך לפלטי. נולדתי בקזחסטן בתאריך 21.6.1943. יש לי אחות אחת המבוגרת ממני בתשע וחצי שנים שקוראים לה חנה, פגשתי אותה לראשונה בגיל 4 וחצי כשהגעתי לארץ, היא עלתה לארץ עם ילדי טהראן בשנת 1942 (עלייה של ילדים יתומים).

ילדות בטבעון

גדלתי בטבעון, לילדות כיפית, רכבנו על אופניים, היינו הרבה בחוץ, בתנועות נוער, הגעתי לארץ ישר לגן חובה, שם למדתי את השפה העברית ואת חגי ישראל.

כל המשפחה שלי גרה בחדר אחד גדול ולידו מטבחון קטן ושירותים, בדירה זו גרנו עשר שנים, לאחר מכן עברנו לדירה עם שלושה חדרים, והיה לי חדר לעצמי. מאחר ולא הייתה לנו משפחה מעבר להורים ולדודה אחת ששרדה, החגים היו עצובים מאוד והרגשנו די בדידות, ולכן העברתי אותם בדרך כלל עם חברים בתנועת הנוער, ומחנות עבודה בקיבוצים.

לבית הספר היסודי הלכנו ברגל (מכיתה א') ולבית ספר התיכון רכבנו באופניים, בהפסקות היינו משחקים בקלאס, בחבל, חמש אבנים, סוס ארוך, מחבואים, מחניים, ועוד. בחופשים היינו יוצאים לטבע בסביבות טבעון, היינו מגיעים לשער העמקים, לכרמל, לאלונים, וקוטפים פרחים בשפע (לא היה חוק איסור קטיפת צמחי בר).

ההורים שלי היו עסוקים בעבודה ובפרנסת המשפחה, ודי נתנו לנו הרגשת ביטחון ועצמאות ואהבה בשפע.

בילדותי

סיפור העלייה לארץ

הוריי ילידי פולין, בפרוץ המלחמה בשנת 1939 הגרמנים הפציצו את ורשה, הוריי ויהודים נוספים נמלטו לאזור ברית המועצות, הם ברחו עם אחותי שהייתה בת 5 בלבד.

הבריחה אל הגבול הייתה קשה במיוחד, לא היו אמצעי תחבורה וכמות הציוד שאפשר היה לקחת מועט, הכסף המועט שהיה שימש כשוחד לאנשים שהבריחו ועזרו לנו לחצות גבולות. לאחר שחצו את גבול פולין ורוסיה, הועברו בקרונות סגורים לאזור סיביר, שם שהו כשנתיים בתנאים קשים, ובמיוחד הקור והעבודה הקשה.

לאחר הסכמים בין ממשלת גרמניה ורוסיה, הוריי ופליטים נוספים הוחזרו לאזור קזחסטן-אוזבקיסטן, לאזורים כפריים, ושם עבור כיכרות של לחם עבדו קשה, הרעב והתנאים היו מחפירים. בגלל התנאים הכל כך קשים והרעב, הוריי שמו את אחותי בבית יתומים, שם לפחות יכלה לקבל ארוחות.

באותה תקופה הצבא הפולני – צבא אנדרס – אסף ילדי יתומים פולנים וכדי להצילם העביר אותם לפרס (איראן), הם נקראו "ילדי טהראן", ולאחר מכן הועלו על ידי נציגי הישוב לארץ ישראל. אחותי הייתה רק בת 8 כאשר נפרדה מהוריה, השנה הייתה 1942.

בשנת 1943 נולדתי על אדמת קזחסטן בתנאים קשים, רעב וחולי (הוריי חשבו על אחותי – שלא תישאר יחידה בעולם, הם לא האמינו שישרדו את המלחמה).

בשנת 1947 (סיום המלחמה ב-1945), לאחר נדודים ברכבות ובמחנות עקורים באירופה הגענו למרסי בצרפת, העלו אותנו לאוניית אקסודוס ללא אישורי יציאה מהנמל, אונייה שבמקורה הייתה עבור 1500 איש, הועמסה ב-4700 אנשים, ויצאנו להפלגה לכיוון הארץ (בארץ שלט השלטון הבריטי). בדרך לארץ ליוו אותנו משחתות בריטיות ואף הפגיזו את האונייה.

כאשר הגענו לחופי הארץ, עם אונייה פגועה, הורדנו בכוח והעמיסו אותנו על שלוש אוניות גירוש, חזרה לאירופה. המעפילים, ניצולי שואה, לא הסכימו לרדת באף אחת מהארצות שהסכימו לקלוט אותנו, ולאחר לחץ כבד (שלושה שבועות בים) הורדנו על אדמת גרמניה. סיפור גירושינו לאדמת גרמניה הופיע בכל העיתונים בעולם, והיה אחד הלחצים הגדולים להקמת המדינה.

בתחילת 1948 קיבלנו אישורים לכניסה לארץ ועברנו לקריית טיבעון.

הזוית האישית

הנכדה טליה: למדתי הרבה מהתוכנית על עברה של סבתי, ממש זכיתי להתחבר אלייה וללמוד עליה דברים חדשים. המפגשים היו ממש כיפיים, במיוחד עם חברי מהכיתה, סבתי והמורה שהיו איתי במשך כל המפגשים. הייתה לי חוויה מעולה ואני מקווה שיהיו לי אירועים דומים בעתיד.

סבתא ברכה: הפגישה שעסקה בנושא געגועים רגשה אותי מאוד, בכל גיל יש לנו געגועים, לפעמים למי שהיינו, ולפעמים למה שאהבנו ועשינו, לפעמים לריחות, מראות ונופים ובעיקר, לזיכרונות נעימים מן העבר שלנו… הביחד והשיח עם נכדתי היה נעים לי במיוחד, ולמדתי עוד יותר להכירה ולהיות גאה בה. כיף ותודה על החוויה שהייתה.