מאגר סיפורי מורשת

"בשנות ה-60 היה אסור ליהודים לעלות לארץ, כל מי שנתפס נכנס לבית הסוהר. משפחתה של סבתי חלמה להגיע לארץ ישראל, אך ידעה שהעלייה לארץ כרוכה בסיכון הנפש ובסיכון כל רכושם.

לסבא רבא שלי הייתה במרוקו חנות ענקית של בדים, אותה נאלץ למכור יחד עם כל רכושו על מנת להתארגן לקראת עלייה לארץ ישראל.

סבתי ואחותה הגדולה במרוקו

בשלב הראשון כל בני המשפחה יצאו ממרקש והתגוררו בשכירות בקזבלנקה. לאחר כשלושה חודשים של המתנה נמצא זמן מתאים להוציאם. סבתא זוכרת שבערב שבת אחד חילקו אותם: אבא ואחות אחת לחוד וסבתא, אמא ואח נוסף לחוד. הם התראו כעבור יומיים בטנג', אליה הגיעו בעזרת ספינת דיג. שם התאחדה כל המשפחה. הם נשארו שם כחודש ימים במחנה ומשם טסו במטוס לצרפת, גם בצרפת שהו כחודש ימים במחנה שנקרא ארנס, ומשם בטיסה לנמל התעופה בן גוריון,

הם הגיעו לארץ ישראל בערב ראש השנה. ההגעה לארץ הייתה נקודת שיא בחייהם, כולם היו מאושרים, למרות ששיכנו אותם בדירה קטנה מאוד במעלות ללא תנאים הולמים, כולם היו שמחים מאוד.

אחר כך הגיעו ימים קשים מאוד בהם סבא רבא שלי התקשה למצוא עבודה אליה היה רגיל במרוקו. הם חיו על החסכונות אותם הביאו עמם ממרוקו. רק לאחר שכל כספו אזל וכל הזהב שהיה לסבתא רבתא שלי נמכר, נאלץ לצאת לעבודת כפיים ולעבוד בקרן הקיימת לישראל. כל בני הבית נאלצו לוותר על מותרות אליהם היו רגילים. כולם יצאו לעבוד בכל מני עבודות מזדמנות.

סבתי (סבתא רבתא) שחיה במרוקו ברמת חיים גבוהה. היא הייתה רגילה שיש לה עוזרת בית, כובסת, מבשלת.. ועתה עם העלייה לארץ נאלצה לעשות את כל העבודות בעצמה.

שנות ה – 60 היו שנים קשות ליהודים שעלו ממרוקו, העולים החדשים שהגיעו יחד איתם ראו אותם כחסרי תרבות, אנלפבתים, כלא אינטליגנטים ..ועד היום הזה ישנו שיח קשה בנושא זה."

הזוית האישית

שלי: בתכנית הקשר הרב דורי כשסבתי סיפרה לי את סיפורה זה היה מאוד מרתק ומעניין. אני חושבת שזו מזכרת בשבילי לכל החיים.