מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אלכס (אלכסנדר) קפלן. נולדתי בשנת 1949 בעיר וילנה בליטא (ברית המועצות לשעבר).

אבי ויקטור היה מהנדס מכונות. אמי הלה רבקה קפלן (רום לפני הנישואין) הייתה כלכלנית. הם התחתנו בליטא לפני מלחמת העולם השנייה וביום של פלישת הנאצים לברית המועצות ברחו מביתם ונדדו למרכז רוסיה. לאחר כשנה אבי גוייס ונשלח כמהנדס למפעל ביטחוני. אמי הצטרפה אליו ועבדה שם. בשנת 1944 נולדה אחותי רינה. לאחר המלחמה הם חזרו לליטא. בזמן זה, המצב בברית המועצות היה קשה מאוד. המדינה הייתה הרוסה, כמחצית מתושבי המדינה סבלו מתזונה ירודה ורק קבוצה קטנה של בכירי המפלגה "ואנשי שלומם" חיו בטוב. ליהודים הייתה בעיה נוספת. החל מסוף שנות הארבעים גברה האנטישמיות במדינה מצד השלטונות. אלפי יהודים נהרגו ורבבות נעצרו ונשלחו לבתי כלא ומחנות עבודה. אני נולדתי בתקופה זו.

עם מותו של סטאלין בשנת 1953 פחתה האנטישמיות מצד השלטון, וכעבור כמה שנים כבר חגגנו פסח וחגים אחרים ביחד עם קרובינו ולא בסתר. רוב קרובי משפחתנו המבוגרים היו ניצולי שואה, אסירי גטאות ומחנות ריכוז או אנשים שהצליחו לעזוב את ליטא בימים הראשונים של המלחמה. גורל היהודים שלא הספיקו לעזוב היה מר. כ- 95% מיהודי ליטא נספו בשואה.

אני זוכר את ילדותי כילדות טובה. כשהייתי בן 5 עברנו לדירה חדשה בפרבר וילנה. שם היו לי הרבה חברים חדשים ואיתם שיחקתי בחצר החמודה. הוריי עבדו שעות רבות ונפגשנו איתם בערבים וסופי שבוע. במהלך שעות היום הייתה בבית עוזרת שניהלה את משק הבית. הכי אהבתי את החופשות עם הוריי בחודשי הקיץ. נסענו לכפר קטן ליד הים הבלטי, ושם הכל היה בהישג יד. בכל יום הלכנו לים. במקום היה גם יער גדול שופע פטריות ופירות יער. טיילנו הרבה מסביב למקום.

בשנת 1955 הלכתי בפעם ראשונה לבית הספר. הייתי תלמיד טוב, אבל הכתב שלי לא היה יפה ולא פעם הורידו לי ציונים בגללו.

בשנת 1961 עברנו מוילנה לעיר קובנה, בעקבות עבודתו של אבי. שש שנים קודם לכן, אבי סיים דוקטורט, וכעת הציעו לו לנהל מכון מחקר בקובנה. בקובנה התגוררנו במרכז העיר. לקח לי קצת זמן למצוא חברים חדשים ובשנים אלה קראתי המון ספרים אשר הפכו לחבריי הטובים ביותר. במיוחד אהבתי ספרי היסטוריה. כעבור שנתיים עברתי לבית ספר בו הייתה מגמה מתוגברת במתמטיקה, פיזיקה, כימיה ומחשבים. בשונה מבתי הספר הקודמים בהם למדתי, אשר בהם שפת הלימוד הייתה רוסית. בבית ספר זה לימדו בליטאית, אך בעזרת מורה פרטי הצלחתי תוך זמן קצר לצמצם את הפער. בגיל 17 סיימתי את בית הספר התיכון והמשכתי ללימודי מחשבים בטכניון המקומי. במגמה שלנו היו הרבה יהודים. הפכנו לחבורה, והיינו נפגשים לעיתים קרובות לאחר שעות הלימודים. בחופשות הקיץ היינו נוסעים יחד לחופי הים הבלטי והים השחור. היום אנו מפוזרים בין שלוש יבשות אבל נשארתי בקשר כמעט עם כולם.

הלימודים מאוד עניינו אותי. מלבד לימודי מחשבים למדנו מקצועות הנדסיים, מתמטיקה ואלקטרוניקה. בשנה שלפני סיום הלימודים פרופסור ממחלקת מחשבים הציע לי לעשות עבודת גמר אצלו במעבדה לתכנון ציוד אלקטרוני. הסכמתי בשמחה וגם לאחר סיום עבודת הגמר המשכתי לעבוד איתו. כעבור שנתיים הפרופסור הציע לי לעשות דוקטורט אצלו במחלקה.

העבודה והלימודים במחלקה היו מאוד מעניינים. פיתחנו אלגוריתמים ומודלים מתמטיים וכן תוכניות מחשב ליישומים. העבודה כללה נסיעות רבות למפעלים, מכוני מחקר וכנסים. לאחר גמר הדוקטורט עבדתי כמרצה לתכנות בטכניון בו למדתי.

שנות ה-70 של המאה הקודמת הביאו לשינוי גדול אצל יהודי ברית המועצות. לאחר מלחמת ששת הימים גברה הגאווה הלאומית וההזדהות עם מדינת ישראל. משפחות רבות הגישו בקשות לעלייה ארצה ולבסוף השלטונות החלו לתת אישורים. היו גם לא מעט מסורבי עלייה, אך מספר העולים אחרי 1969 עלה בקצב גבוה. רבים מחבריי עלו או החלו לתכנן את העלייה ארצה. אני הייתי "בפרשת דרכים". הייתה לי עבודה מעניינת ויחסים טובים עם קולגות. הוריי היו מבוגרים ואבי סבל ממחלת לב קשה. אחותי גרה בעיר אחרת והם היו זקוקים לי, ולכן המשכתי "לזרום".

סבא אלכס ורינה מתחתנים 

הכל השתנה יום אחד, כשפגשתי את רינה ויטנשטיין. הכרתי את אביה, פרופסור לקרדיולוגיה שהיה הרופא של אבי. התאהבתי מיד. תוך זמן קצר הפכנו לזוג וכעבור שנה התחתנו. גרנו אצל הוריי וגם הם מאוד אהבו את רינה. הייתי מאושר מאוד. רינה הייתה סטודנטית לרפואה, לקראת סיום לימודיה, ומשפחתה חיכתה בכדי לעלות ארצה. הייתי מאוד קשור להוריי, אך היה לי ברור שהם לא יוכלו לעלות ארצה. קיבלתי מהם את ברכת הדרך ואבי נתן לרינה ולי שיעורים ראשונים בעברית. את אישורי העלייה קיבלנו יחסית מהר. בתאריך 9.11.1979 יצאנו לדרך. זה היה יום עצוב בשבילי כי לא היה לי ברור האם ומתי נוכל לפגוש שוב את משפחתי. אבי נפטר בליטא חמש שנים לאחר מכן, ומיום העלייה ארצה עברו תשע שנים ארוכות עד שיכולתי לחבק את אמי.

משפחת קפלן

המסע ארצה ארך כשלושה ימים. מליטא נסענו לגבול פולין, ומשם ברכבת לוינה. בוינה פגשנו את נציגי הסוכנות היהודית, ביום שלמחרת עלינו על טיסה ארצה, וביום 12.11.1979 נחתנו בנמל התעופה בן גוריון. גרנו במרכז קליטה ברחובות, והתחלנו ללמוד עברית באולפן. חמישה שבועות לאחר מכן נולדה בתנו רותי.

תוך קצת יותר משנה הפכתי מרווק לאבא ואיש משפחה שצריך לקבל המון החלטות חשובות במדינה כל כך שונה מזו שהכרתי. חווינו קשיי קליטה, אך עקב גילנו הצעיר והיותנו מבוססים מבחינה אקדמית ותעסוקתית הצלחנו למצוא עבודה במהרה, וכעבור חצי שנה התחלנו לעבוד. רינה עשתה סטאז' בבית החולים קפלן ואני התחלתי לעבוד כמתכנת בתעשייה האווירית. הידע המקצועי שצברתי בליטא אפשר לי להשתלב במהירות במקום העבודה. יחסיי עם עמיתיי היו טובים ולמדתי מהם לא מעט. רינה הצליחה מאוד בעבודתה ובהמשך התקבלה להתמחות ברפואת משפחה. התנאים של המתמחים בתקופה זו היו קשים וכללו תורנויות רבות, לעיתים עד 36 שעות רצוף. גם אני עבדתי שעות רבות. בשנת 1984 נולד ילדנו השני, גדעון.

אני לא זוכר מתי זה קרה בפעם הראשונה. אולי בבוקר אחד במחנה הטירונים כאשר דגל ישראל עלה והלב שלי פתאום התמלא בגאווה, או בימים של מלחמת לבנון הראשונה כשדאגנו לחיילים בחזית. בכל הרגעים האלה הרגשתי שאנחנו שייכים ושישראל היא ביתנו.

אנחנו כבר 42 שנים בארץ. רינה סיימה התמחות ועד ליציאתה לפנסיה עבדה כרופאה וכמנהלת מרפאה בגדרה, וכיום ממשיכה לעבוד כרופאה ונהנית מעבודתה. אני המשכתי לעבוד עד הפנסיה בפרויקטים שקשורים לתקשורת מחשבים, אינטרנט וסייבר ונהניתי מעבודתי.

לאורך שנותינו בארץ היו לנו חיים ודאגות כמו לרוב שכבת הביניים בחברה הישראלית: משכנתא, מילואים, טיפול בילדים (גם אמי עלתה ארצה והספיקה לראות את הנכדים ולהנות מהם). היו גם הרבה דברים משמחים: הישגי הילדים, נסיעות לחו"ל והעיקר, שלושת הנכדים הנהדרים שלנו.

משפחת קפלן +

משפחת קפלן 2022

כששמעתי בפעם הראשונה את גלי עטרי שרה את השיר "אין לי ארץ אחרת" הבנתי שזה השיר שלי. לא שהכל במדינתנו מושלם, אבל אין לי ארץ אחרת, אני בבית ורוצה שככה תמיד גם ירגישו נכדיי.

הזוית האישית

אלכס: מאוד נהניתי לעבוד ביחד עם דור וגם למדתי ממנו לא מעט ובמהלך העבודה גם התקרבנו מאוד. תמיד רציתי לספר את סיפור חיי והתוכנית הזאתי נתנה לי הזדמנות מצוינת.

דור: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבא, למדתי המון עליו, על משפחתו ועל סיפור חייו. והוא גם לימד אותי המון על ההיסטוריה בתקופתו ואפילו לפני.

סבא אלכס ודור