מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי אילנה זיו נולדה באוקראינה בשנת 1941 ב 22 במרץ.

סבתא הספיקה לחיות חיים רגילים של תינוקת, רק שלושה חודשים עד שהנאצים פרצו לעירה. כשהנאצים נכנסו, הם קודם לקחו את כל הגברים שהיו בהנהגה של העיר, וביניהם היה אבא של סבתא שלי, שלמה לודוויק. מאז הוא לא חזר.

לאחר מכן לקחו את כל הנשים והילדים לצעדת המוות. אמא של סבתא החביאה את סבתא במעיל, במשך חודשים ארוכים וקרים, כדי שהחיילים הגרמניים לא יהרגו אותה, וגם הצליחה להחזיק את שתיהן בחיים, בתוך מחנה עבודה ברומניה.

כשהמלחמה נגמרה, אמה של סבתא  ניסתה לעלות לארץ ישראל, והצטרפה לארגון של צעירים, שחיכו לעלות לארץ יחד, באוניית מעפילים. שם היא של פגשה את יעקב. כשסוף, סוף הגיעו לאוניה, סבתא שלי הייתה כבר כמעט בת חמש. היא זוכרת שהיא הסתכלה על המים, וראתה דגים קופצים מהמים כמו דולפינים קטנים, אז היא ניסתה לתפוס את הדגים וכמעט נפלה. אבל יעקב,  תפס אותה ברגל, והחזיר אותה לאמא שלה, לפני שכמעט נפלה מהאוניה. מאז הוא הפך לאבא המאמץ שלה. כשהגיעו לארץ, ההורים של סבתא הצטרפו לגרעין של מקימי קיבוץ ברקאי, וסבתא שלי נאלצה להתרגל למציאות החדשה, ושפה חדשה, והפכה לבת קיבוץ ישראלית.

בקיבוץ ברקאי הכניסו אותה לבית הילדים והכריחו אותה לדבר עברית. בהתחלה היא לא הבינה אף מלה, אבל הייתה צריכה ללמוד עברית בשביל לבקש דברים ולשאול דברים. סבתא שלי סיפרה לי שהדבר שהיא זוכרת הכי טוב, הוא שהיא רצתה מים, אבל הגננת הרימה את האצבע ועשתה לה לא, לא, ואמרה לה: "רק עברית". היא זוכרת שהיא בכתה וצרחה כל כך, אבל עדיין לא הקשיבו לה, ולא הביאו לה את מה שהיא רצתה. היה לה מאוד קשה בעיקר בילדות, אבל היא תמיד אומרת לי שכל סיפור נגמר טוב, אז באמת, הסיפור שלה נגמר טוב. היום היא יודעת לדבר רק עברית וחיה עם כל משפחתה בארצנו.

הזווית האישית

הילי: החוויה שלי הייתה מאוד טובה, מפני שלמדתי הרבה דברים על ההיסטוריה של סבתא שלי, והרבה מזה היו דברים שאני לא ידעתי לפני כן. אני מאחלת לסבתא שתספיק להיות עם אחותי בקשר הרב דורי ,כי אני יודעת כמה היא נהנתה איתי.

סבתא אילנה: הרגשתי שהילי מאוד הקשיבה, התעניינה ולמדה. אני מאוד מחכה שהסיפור יתפרסם, לא בשבילי אלא בשבילה שתראה את הסיפור שתיעדה אני מקווה שהיא תלמד ממה שסיפרתי לה, בשביל שתספר לדורות הבאים על סבתא שלה.