מאגר סיפורי מורשת

שמי יפה דנינו (יקוט תורג'מן), סיפור חיי מתחיל בעיר הולדתי מידלט במרוקו בשנת 1952.

נולדתי למשפחה בת עשר נפשות, אני הילדה הראשונה במשפחה, גרנו במרוקו וכשהייתי בת שנתיים הפלגנו סבי, הוריי, אני ואחותי, דודה שמחה, בעלה ובנה לארץ ישראל כשאחותי חנה כבר בת חודש. היינו חודש בספינה  שעגנה במרסיי שבצרפת זמן מה כתחנת מעבר. הוריי דיברו צרפתית והיה להם קל לתקשר, כי במרוקו נהוגה בין השאר גם השפה הצרפתית. זה היה בשנת 1954. בשואה הנאצים כבשו את תוניס, שכנתה של מרוקו. והיתה לזה השפעה מסוימת על מרוקו ועל הוריי.  הגענו בארץ למושב בר גיורא, שליד ירושלים. היינו שם שלוש שנים וכשמלאו לי חמש הגענו לעיר שגדלתי בה חמש עשרה שנה שנה – עכו.

התחלה קשה

לאבי ולסבי במרוקו היה עסק של מסגרות, הם הכינו בין היתר פרסות לסוסים. בארץ אבי עבד בגידול אפרוחים, כשוטר ולאחר מכן רוב שנותיו במפעלי פלדה בעכו כמסגר אומן. אמי היתה עקרת בית, ולאחר מכן עסקה בניקיון של בתים, בשלב מאוחר עבדה כאחראית מטבח במפעל בעין המפרץ שליד עכו. בשנים הראשונות שלנו בארץ היינו בקו העוני. כי כל הרכוש שהוריי הביאו איתם ממרוקו השקיעו ברכישת בית בעכו העתיקה. חשוב לי לציין שהם עדיין לא שלטו בשפה העברית. וכך התברר שהמוכר "עקץ" אותם קשות:  הבית  שאבי רכש היה מיועד להריסה. ואין את מי לתבוע, כי אבי היה תמים, ומסר את כספו לבעל הבית ללא חוזה מכירה. וככה הפכנו מיד לעניים, ללא בית וללא רכוש.

ילדותי

זכורני שגרנו בשיכון אגש שבעכו. אלה בתים חד קומתיים, שהשירותים היו מחוץ לבית. קראו להם בתי רכבת, כי אלה היו עשרה בתים קטנים, מחוברים כמו קרונות על הקרקע. הלכתי לגן ילדים, שעדיין קיים, בעל מבנה מיוחד ויפה חד קומתי שהיה מול ביתי. אהבתי מאוד ללכת לגן הזה. הריח של הבובות זכור לי עד היום בערגה.

בבית ישנתי במיטת קומתיים, בקומה העליונה. היה לנו סיר לילה בחדר, כדי להתפנות אם צריך במשך הלילה. ובבוקר היינו מפנים אותו. אהבתי לשחק "טיק טק". משחק שביד אחת אני מחזיקה מטקה, שאתם מכירים, וביד השניה חתיכה קטנה של מקל מטאטא. בן הזוג למשחק היה גם הוא עם מטקה, שקיבל את המקל שהעפתי לכיוונו והוא החזיר לי כמו פינג פונג.  זכורני שפעם אחת המקל פגע לי בגבה, וזה היה מאד מסוכן. אבל היות ובן הזוג למשחק היה יעקב, בן הדודה שלי, שאהבתי מאד, שכחתי לו את זה מהר.

זיכרונות

אני זוכרת שיום אחד, הגיעו לבית הוריי שלושה אנשים מרשימים לבושים שחור, עם זקנים, וכובעים, ושכנעו את הוריי לרשום את ילדיהם לבית ספר "בית יעקב".

רק בכיתה ג' היה לי רגע מכונן בלימודים, בזכותו של בן דודתי יעקב. הוא עזר לי להתכונן למבחן. ואני מלאת הערכה, כי מרגע זה יכולתי להתקדם בכוחות עצמי.

זכור לי תפקיד ראשי משמעותי בהצגה של כיתה ו'.  זכיתי בתפקיד אנטיוכוס אפיפנס.  הרשמתי את כולם ואת עצמי יותר.

זכור לי שבכיתה ח' כשראיתי את האחות של בית הספר נכנסת עם מגש הזריקות, נבהלתי מאד, קמתי והסתלקתי מהכיתה. ברחתי הביתה. אבל בסופו של דבר אמי החזירה אותי לכיתה, וקיבלתי כמו כולם את הזריקה. היו לי חברות מקסימות, ולמדתי בכיתה של בנות בלבד.

איך פגשתי את בעלי לעתיד

היות והיו מעט תלמידים בכיתה ט', הוחלט להקפיץ את הקבוצה לכיתה יא'. כלומר דילגנו על כיתה י'. השלימו לנו בחודשי הקיץ את הדברים החשובים. מה שקרה הוא שעשינו רק חצי ממבחני הבגרות. וזה הרקע לכך שפגשתי את בעלי לעתיד. לאמיתו של דבר לא התגייסתי, כי למדתי בבית ספר חרדי. שנים הרגשתי החמצה.

אחותי חנה התגייסה בתקופת מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. היא עברה טראומה, והתאבדה מאוחר  יותר.

נישואין והקמת משפחה

בתקופה שעבדתי כמזכירה, נרשמתי להשלמת מבחני הבגרות. אך די בהתחלה גילינו זה את זו, שלמה ואני. זה היה פיצוץ של אהבה. האמת שנפגשנו בזמן הלימודים כדי להסתיר זאת מהוריי. וכך לאחר שמונה חודשים נישאנו. עם הולדת בננו הבכור איציק, שלמה התחיל ללמוד בטכניון הנדסה אזרחית. כשאיציק בכורי היה בן ארבע, הגננת שלו בקשה ממני לעבוד איתה, כי הסייעת שלה נעדרה.  זה נמשך שבועיים. בפרק הזמן הזה חוויתי חוויה נפלאה ומעוררת השראה. סיפרתי, שרתי, שיחקתי וחוויתי חוויות עם הילדים, שגרמו לי ברק בעיניים ואור בלב, וגם בעיני הילדים נדלק ברק. וככה זיהיתי מה אני רוצה להיות:  גננת. אבל רק שנים אחר כך עם שלושה ילדים קטנים:  איציק, מיכאלה ועופרה, השלמתי את לימודיי, והפכתי להיות גננת. בשלושת השנים של לימודי ההוראה, גיליתי כוחות על בתוכי, ומנוע פנימי חזק, שאפשרו לי גם לתחזק משפחה כמעט לבד, וגם להצליח בלימודיי.

אני וסבא שלמה בחתונה

היום אני סבתא גאה לשלישיית הקסם:  מאיה, דניאל ואלה, ולעוד שני נכדים מתוקים להפליא: עומרי וסתיו.

אחד התחביבים שלי הם לצייר דיוקנאות אני ממש אוהבת את זה ומתחברת לזה.

המסר לדור הצעיר:  תהיו ערניים למה שנקרה על דרככם, כי הוא מדריך אתכם ליעד.

הזווית האישית

יפה: התרגשתי ונהניתי מאד לעשות עבודה משותפת עם נכדי דניאל. בנסיעה למוזיאון "אנו" דניאל לימד אותי במשך שעה, אסטרטגיה של פתרון לקובייה ההונגרית. ההיזכרות בביוגרפיה שלי נעמה לי, כי היה נפלא לטייל בדפי עברי ממקום של סבתא לחמישה. היה משמח, מצחיק, עצוב, ומרגש להיזכר. הרעיון לחבר בדרך של עשייה עם דור הנכדים מבורך ומרתק. תודה. אני מאחלת לדניאל נכדי המתוק מדבש, לעשות עבודה רב דורית עם הנכד שלו.

דניאל: אני ממש נהניתי להקשיב לסיפור של סבתי, ולעבור את התהליך הזה של הקשר הרב דורי. אני נהניתי מאוד במוזיאון אנו ואני מאחל לסבתא שלי לחיות חיים טובים וארוכים.