מאגר סיפורי מורשת

הגשמת הציונית, לאחר מלחמת העולם השנייה, של סבתא גילה הצברית מהרצליה

אני גילה גלעד בת לזוזי אמליה יעקבי (לבית רוזנבאום) וליוליוס גדליהו יעקבי.

הורי ז"ל הכירו באוניברסיטת ברסלאו*. אבי למד משפטים והפך לימים לשופט שלום, ואמי למדה מוזיקה והתמחתה כזמרת אופרה.

כאשר היטלר עלה לשלטון ויצאו חוקי הגזע*, נאלץ אבי לעזוב את עבודתו. אמי ואבי ניסו לעבור לשוויץ ולא נעתרו. הם שהו בצרפת מספר חודשים, ואז נאלצו לחזור לגרמניה והחליטו להצטרף ל "הכשרה" לחיי קיבוץ בארץ, בעיר מימל* בגרמניה, שם גם נישאו ובשנת 1936 עלו לישראל.

הוריי הגיעו להרצליה, שהייתה מושבה צעירה מוקפת שדות ופרדסים. החיים בישראל היו שונים מאד מהחיים שחיו בגרמניה גם מבחינת מזג האוויר וגם מבחינה זו שהארץ לא הייתה מפותחת.

אני נולדתי בשנת 1950, אחות לאחותי עדנה ואחי דורון ז"ל. שמי "גילה", ניתן לי, כי הבאתי שמחה למשפחה כ"בת זקונים* והשמחה והאופטימיות היא דרך חיי עד היום.

גרנו ברחוב החלוץ במבנה, שהיה רפת שהוסבה למגורים עם שירותים בחוץ. את רוב היום בילינו בכיכר עם ארגז חול ליד הבית, כי אבי התפרנס כמורה לפסנתר והיה זקוק לשקט. אחר כך עברנו לגור ברחוב סוקולוב – פינת אחד העם, לדירה בת שני חדרים, אבל יותר מרווחת.

זיכרונות הילדות שלי עד גיל תשע, כוללים את הצחוקים והבילויים עם המשפחה ועם חברות הילדות מ"גן בתיה" ובית ספר "ויצמן". בגן אבי ניגן באקורדיון וכל שבוע עמדתי עם ילדי הגן וקראנו: "אדון יעקבי בא".

באותו הזמן ברחוב סוקולוב לא היה כביש אלא חול, ואנחנו צעדנו לבית הספר בקיץ, בחום ובחורף, בגשם שוטף עם מעילי גשם ומגפיים. בדרך עברנו ליד בית הכנסת הגדול שקיים עד היום, או ליד השוק, שבמקומו הוקם המבנה הקרוי "לב העיר"

בכיתה ד' עברנו דירה לרחוב השחר ששמו שונה לאחר מכן ליגאל אלון. ואני עברתי לבית הספר ברנר ולאחריו לתיכון ראשונים בהרצליה.

מכל תקופות הלימודים, נשארתי בקשר עם חברות, ואנחנו נוהגות להיפגש עד היום. החברות בשנים ההן, הייתה חברות של בילוי משותף בעיקר בבית הפרטיים. בשלב מאוחר יותר, נהגנו ללכת יחד לסרט והיינו בתנועות נוער, ישבנו על הדשא ושרנו בליווי גיטרות.

בתקופה ההיא, נהגנו לחסוך כסף (דמי חנוכה או כסף ממתנות…) בקופת חיסכון שנקראה "דן חסכן" ונהגנו לקחת לבנק ולהפקיד את המטבעות. אחרי הפעולות בתנועת הנוער, קנינו גלידה אצל אברמצ'יק או שקית עם גרעינים. בילינו הרבה בחיק המשפחה שיחקנו משחקי קופסה, ותוך כדי לימדו אותנו ההורים לשמור על יושר, לדעת להפסיד ובעיקר הייתה אווירה של צחוק והנאה.

באותה תקופה אמי הייתה עקרת בית וגם אבי היה בבית בשעה סבירה, ויכולנו לשוחח ולשחק. נהגתי לטייל עם אמי ברחובות המושבה ולפגוש חברות שלה וגם נהגנו מדי פעם לשבת אחר הצהריים לקפה ועוגה (מנהג של היקים* העולים מגרמניה, שקיים גם אצלי עד היום).

אמי איבדה את אחיותיה ואמה *שנספו בשואה, ואבי איבד את את אמו (אביו נפטר לפני השואה) ושני אחיו ואחותו ברחו בזמן כמוהו וניצלו.

החיים לא היו קלים, אבל בבית שררה תמיד אווירה טובה ונעימה. החברות שלי אהבו לבקר אצלנו, ואפילו למדו מאימא שלי קצת גרמנית (כי היא לא הצליחה ללמוד עברית כראוי).

באותה תקופה לא היו רכבים פרטיים, אבל הוריי נסעו איתי באוטובוס וברכבת לתל אביב, חיפה, וירושלים. אהבתי את הטיולים, ואהבת הארץ השתרשה בי וכך גם השירים העבריים. אהבתי מאד ספורט והשתתפתי בתחרויות בית ספריות ואפילו זיכיתי בתעודות הצטיינות. כמו כן, אהבתי לרקוד ורקדתי ריקודי עם בבית הספר ובלט בחוגים, לריקודים חזרתי בגיל מאוחר ואני נהנית עד היום.

את מצבה הטעון של מדינת ישראל חוויתי דרך המלחמות שהיא עברה  החל משנת 1956, *מלחמת סיני, אבל ממנה אני זוכרת רק שהדבקנו אז נייר דבק על שמשות החלונות מזכוכית וכיסינו בבריסטולים שחורים את החלונות.

בשנת 1967כהייתי תלמידה בתיכון, פרצה *מלחמת ששת הימים". לא היו לנו מקלטים וחפרנו שוחות* בחצר. התנדבנו לעזור בכל מני מתקנים צבאיים. לשמחתנו, המלחמה הסתיימה בניצחון מהיר וכמובן שמיהרנו לבקר *"בירושלים המאוחדת" ובאתרים אחרים.

התגייסתי לצבא לחיל המודיעין ושרתי בירושלים ובסיני. השירות היה משמעותי, ונסענו שמונה שעות באוטובוס עד הבסיס. בשנת 1973, כשפרצה "*מלחמת יום הכיפורים", גויסתי למילואים ביום הכיפורים עצמו, ואז חשתי אחריות וחלק מהמאמץ לשמור על המדינה.

במלחמות הבאות כבר הייתי נשואה לעמוס ואימא לשלושה ילדים וגם סבתא. דאגתי לשלום ילדי ונכדיי, אבל יחד עם זאת, האמנתי ביכולתו של צה"ל לנצח ולהגן על ארצנו.

אני, כבת לעולים מגרמניה, שהיושר, הצדק וקבלת השונה, היוו חלק חשוב בחינוך שקיבלתי, הקפדתי להעביר גם לילדי את אותם ערכים, וכך עשיתי בעבודתי כמורה וכסייעת טיפולית בכיתות החינוך המיוחד. אני מאמינה, שלכל אדם יש את היכולת והדבר המיוחד לו ורק צריך לאפשר, לעיתים בעזרה, לפרוץ החוצה.

אני אוהבת את הארץ, כל הנופים, התרבות וההרכב האנושי שקיים בה. אני מקווה, שהערבות ההדדית שקיימת בעם היהודי אלפי שנים, תשוב ותתחזק ורואה זאת כל פעם כשמפורסמים מעשי התנדבות של אזרחים במדינה. אני מקווה שגם הדורות הבאים במשפחתנו, יתרמו ויתנדבו במסגרות שונות, ושגם ישמרו על האופי המיוחד הארצי-ישראלי של המדינה.

התחביבים של אלה וסבתא גילה

הזוית האישית

סבתא גילה: נהנתי לשתף את אלה בקורות המשפחה, לחשוף בפנייה עובדות על מקור המשפחה ואורחות החיים בעבר שלא הכירה מקודם.

הנכדה אלה: נהנתי מאד לעשות את העבודה ולהכיר דברים על המשפחה שלא ידעתי לפני, ולבלות זמן עם סבתא שלי.