מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1931 בכפר תבור. לשרה ואריה קליין.

 

כשהגיעו כחלוצים ארצה אבא שימש כשומר 11 שנה בכפר תבור. ואז כשהתארגן ארגון יזרעאל לעלות להתיישבות בכפר הס,הורי הצטרפו לארגון והגיעו להתיישבות בכפר הס. אני הייתי בת שנה וחצי, אחותי הגדולה יונה, הייתה בת 7 ואחותי הקטנה נטע, נולדה כבר בכפר הס.

 

אלינו הצטרפה בסוף מלחמת העולם, בת-דודתי תמר, (נצולת שואה) שהייתה בת 11 והייתה כילדה במשפחה לכל דבר.

 

 

כשהגענו לכפר הס גרנו בצריף שבנה אבי,ולאט לאט עם השנים בנו בניין. אבי התעקש להיכנס לבית למרות שעוד לא היה גמור, בראשון למאי שהיה חג הפועלים ובאותו לילה לאחר שנכנסנו לבניין הייתה סערה חורפית גדולה והצריף שלנו והצריף של עוד משפחה עפו מהמקום."איזה מזל היה שאבא התעקש להיכנס לבניין.

 

"בגיל שלוש נכנסנו לגן הילדים, שגם כן היה צריף, והייתה לנו גננת בשם חווה, הגננת שלנו הייתה מגיעה לגן יום יום ברגל דרך השדות והפרדסים מעין ורד לכפר הס. היה לה תינוק, ובעלה היה מביא אותו כל יום עם חמור ועגלה, בכדי שתוכל להניק אותו.

 

לאט לאט בנו מבנה לגן ( לא צריף) ואני זוכרת את יום יציקת הגג, כשידוע חייבים לעשות זאת ביום אחד, בכדי שלא ייווצרו סדקים בגג. בתקופה ההיא לא היו מכוניות שהביאו בטון מוכן ולכן כל הכפר השתתף באירוע.     

חלק הכין את הבטון, חלק העלה אותו למעלה בדלים,וחלק שטח את הבטון ויצר את הגג. אני הייתי אז בת 5 והיה לי אבעבעות רוח. לא נתנו לי להיות בין הילדים ואני רציתי לפחות לראות את הנעשה בגן, ועמדתי עצובה,מעבר לגדר.  

 

עם הכניסה לגן החדש קיבלנו גננת חדשה שקראו לה לאה, היא החדירה בנו הרבה אהבה לחי ולצומח.

 

 

היה לנו חדר שהיה מוקדש לזוחלים, עופות וצמחי בית. היא הייתה עושה איתנו הרבה ניסיונות עם הזחלים והעופות, אני זוכרת במיוחד שהיא הראתה לנו איך היא מאכילה זיקית עם אגוז קוקוס. בחצר נטענו מכל טוב  של ארצנו, והייתה לנו גינת ירק ופרחים וגם ברכת דגי זהב. וכך עברנו את תקופת הגן באושר ושמחה.

 

הנה הגיע היום לעלות לכיתה א' ,אני עדיין זוכרת את קבלת הפנים שערכו לנו ילדי בית הספר. ומיום זה היו לנו חברים חדשים מהמושבים השכנים עין-ורד, חרות ותל-מונד. 

 

                           

 

כל בוקר וכך גם הצהריים צעדנו  כ-2 ק"מ בחום בקור ובגשם, והדבר לא היה קל. בדרך כלל לא היינו הולכים לבד אלא מתקבצים כמה ילדים מכול הגילים והולכים יחד ואז ברגעי מצוקה כמו לעבור זרם מים גדול הגדולים היו מעבירים את הקטנים.

 

הדרך כולה הייתה בין פרדסים וכך בלכתנו הביתה ומזג האוויר היה טוב היינו יושבים לנוח ונהנים מפרות ההדר.זכור לי מקרה שקילפנו פומלה ( ברור שלא היה לנו סכינים) כל אחד תרם את כוחו ואצבעותיו הקטנות לקלוף, והנה שהגענו לחתיכת הקליפה האחרונה, הפומלה נפלה לחול!!!   ולא יכולנו לאכול אותה, האכזבה הייתה גדולה.תקופת בי"הס עברה עלינו באושר ושמחה, אומנם לא הייתה אפשרות כלכלית לכל מיני תפנוקים, אבל הבילוי החברתי (שבקבוצתנו נמשך עד היום), חגיגות הביכורים המקסימות, חגיגות האחד במאי ועוד. החגיגות היפות והטיולים היפים הנעימו את זמננו.

 

 

בזמני למדו בתל-מונד רק עד כיתה י' , זאת אומרת עד שישית, ולאחר מכך כל אחד פנה לדרכו. אני הלכתי לסמינר בגבעת השלושה כי רציתי להיות גננת. הנה לאחר כמה חודשי לימוד כשבן – גוריון הכריז ב-14.5.48 על הקמת מדינת ישראל, פרצה מלחמת השחרור.

 

ב-13.5.48 יצאו מכפר הס פלוגה של בחורים מההגנה (עוד לא היה צה"ל) וביניהם הרבה בחורים מגוש תל- מונד לתקוף את הכפר הערבי טירה, לצערנו וכאבינו הגדול נהרגו בקרב זה 25 בחורים, 5 מהם בני כפר הס. לאחר קרב זה המשיכו לירות על כפרנו ולכן הוציאו את כל הילדים הקטנים ואמותיהם לאבן ליהודה, לכפר ויתקין ולעוד מקומות. אני הייתי בת  שש עשרה וחצי, כל הילדים מתחתנו הוצאו מהכפר, הגדולים מאיתנו גויסו ובני גילי נשארו בכפר ועזרו בכל, אם בעזרה במשקים אם בעזרה ראשונה או בקשר או בהכנת אוכל לחיילים.

 

לאחר שנרגעו קצת הרוחות לא הייתי מסוגלת לחזור ללימודים. יצאנו כמה בנות לקורס עזרה ראשונה ואז שיקרתי את גילי (כי לא גייסו מתחת לגיל 18) והתגייסתי לצה"ל. בשרותי עבדתי כאחות מעשית. זו הייתה תקופה שמחה על קום המדינה, אבל עצובה מאוד בגלל הקורבנות  הרבים . עם סיום השרות חזרתי ללימודים בסמינר וסיימתי כגננת.  את שנותיי הראשונות כגננת עבדתי בנתניה. לאחר מכן נישאתי לבן הכפר, בנימין גלר

 

        

בנינו את ביתנו בכפר הס וכמובן שעבדתי כגננת באותו גן ילדים שבו הייתי כילדה. 

 

נולדו לנו 3 ילדים, שתי בנות ובן. עכשיו יש לנו גם 7 נכדים ונין אחד.

 

כרמלה: "היה לי מאוד נעים להכיר את ניקול וכיף לעבוד איתה."

ניקול: "שמחתי להכיר את כרמלה ונהנתי לעבוד איתה ".

 

2007, הדר השרון

מובילת תכנית אילת שחק