מאגר סיפורי מורשת

שמי בילהה שריר נולדתי ב1951 בעיר לוד.

ההורים שלי נולדו בעיר סרייבו בארץ יוגוסלביה שהיום כבר לא קיימת. סָרָיֶיבוֹ היא הבירה, והעיר הגדולה ביותר במדינת בוסניה והרצגובינה ובפדרציה של בוסניה והרצגובינה, אחת משתי הישויות הפדרליות של בוסניה והרצגובינה לצד רפובליקה סרפסקה. העיר היא אחת הערים החשובות בהרי הבלקנים, מאז נוסדה על ידי העות'מאנים בשנת 1461. (ויקיפדיה)

אבא שלי שלמה אלטרץ היה בן למשפחה אמידה והייתה בבעלותם חנות של בדים וחבלים, ואבא שלי ניהל את החנות ביחד עם אבא שלו. הם היו ארבעה אחים וארבעה אחיות.

האח הצעיר שלו, לאון אלטץ היה קצין בצבא היוגוסלבי והיה נשוי לשתי נשים. כשהנאצים פלשו ליוגוסלביה הם לקחו את לאון בשבי בגרמניה. אבא שלי מאד דאג למשפחה של לאון, והוא רצה להוציא את אשתו ואת שתי הבנות דורה ובלה, למקום יותר בטוח. היו לו קשרי סחר עם בחור מוסלמי, והוא שילם לו כדי שיעביר את האימא ושתי הבנות לאיטליה. הבחור המוסלמי אמר לאבא שלי, שהן צריכות להתחפש למוסלמיות כדי שלא יזהו אותן, וכך הן עשו, וזה הצליח והם עברו את הגבול למקום בטוח.

אבא שלי הצטרף לפרטיזנים. פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך נעשה שימוש במושג גם ביחס למתנגדים בכוח לכיבוש הסובייטי במזרח אירופה לאחר המלחמה ולחברים בקבוצות צבאיות אחרות. מקור המונח באיטלקית, במשמעות "תומך מיליטנטי". (ויקיפדיה)

כאשר הוקמה מדינת ישראל הוא עלה ארצה אם האונייה קפלוס. על האונייה הזאת עלתה גם אמא שלי, שבתקופת השואה טיפלה באימא שלה החולה, ואליה הנאצים התנהגו יפה ונתנו להן אוכל. באונייה אבא ואמא שלי לא הכירו אחד את השנייה. כאשר הם ירדו מהאנייה העבירו אותם למעברת באר יעקב ושם הם נפגשו, הכירו, התחתנו ועברו לגור בעיר לוד, ושם אני נולדתי.

אבא שלי עבד במשתלה, זו הייתה אחת מעבודות הדחק שהציעו לעולים החדשים. שנה וחצי אחרי שנולדתי אבא שלי חלה ומת. אני נשארתי עם אמא שלי שהייתה מאוד כעוסה, עצובה וקשת יום, ואני מאוד סבלתי מזה. אבל ידעתי שגם כאשר הילדות קשה, יש תמיד את התקווה לחיות חיים מאושרים ולהעניק לדור ההמשך ילדות מאושרת

הזווית האישית

מיכל: היה לי מאוד  מעניין להקשיב לסיפוריה של סבתא.