מאגר סיפורי מורשת

סיפור החיים של סבתא שלי צילה, מתחיל בליטא, שם נולדה בשנת 1950 לסבתא רבא פולה ולסבא רבא הלל, בזמן השואה. כשפרצה המלחמה, סבתא רבתא פולה ואחותה אניה ברחו מפולין לרוסיה, וכך שרדו את המלחמה ברוסיה. פולה והלל נפגשו והכירו שם. החיים שלהם היו מאוד קשים, והם התפרנסו מעבודות מזדמנות. בשנת 1958, סבא וסבתא עזבו את העיר וילנה לפולין. בפולין הם הגישו בקשה לעלות לארץ, ורק ב-1960 הם עלו לארץ ישראל.

בשנה ראשונה הם התגוררו בהרצליה אצל דודה של סבתא, דודה אניה. הם גרו תשע נפשות בדירת 48 מ"ר, ולמרות זאת, זו התקופה הכי יפה בחיים שסבתא זוכרת. הבית היה מול פרדס, וכילדים הם קטפו תפוזים וקלמנטינות, והטעם היה כמו גן עדן. בפולין וברוסיה הם לא יכלו להרשות לעצמנו לקנות פירות הדר. לראשונה הם נחשפו לפרי בשם בננה. הטעם היה משונה להם למרות שהמרקם היה טעים.

לאחר כשנה המשפחה עברה לגור ביפו. סבתא נרשמה לבית ספר "הנגב". תחילת הלימודים הייתה מאוד קשה כיוון שהיא למדה בכיתה א' ברוסיה, ב' ו-ג' בפולין, ובארץ התחילה ללמוד בכיתה ד'. השפה העברית הייתה קשה לקליטה, לכן היו גם קשיים בלמידת החומר הלימודי בהתאם. כשהגיע שיעור חשבון, סבתא הייתה תלמידה מצטיינת. כשהתחילה להבין את החומר בשיעורי תנ"ך לא הבינה איך הסיפורים שם היו דומים לסיפורים שבנצרות שאותם שמעה בבית ספר בפולין. מאוחר יותר היא הבינה את הקשר בין היהדות לנצרות. בתקופת העלייה לארץ מצבם הכלכלי של ההורים היה קשה אבל הילדים לא הרגישו בחוסר.

סבתא רבתא הייתה נערה בפולין, והייתה פעילה ב"שומר הצעיר". ולכן היא ידעה את השפה העברית. בארץ היא התקבלה לעבוד כמנהלת חשבונות בספריית הפועלים. סבא רבא היה איש חרוץ שהתחיל לעבוד בחברה קטנה כחשמלאי. הוא עבד עם בחורים צעירים בקיבוצים וכך למד במהירות את השפה העברית. מגיל מאוד צעיר, סבתא ידעה שהיא רוצה להיות אחות, לכן, לאחר בית ספר יסודי היא עברה ללמוד בתיכון בתל אביב במגמת אחיות. באחת מחופשות הקיץ, סבתא רבא שעבדה בספריית הפועלים, סידרה לסבתא צילה לעבוד במשרד. היא היתה עובדת חרוצה והמנהל הציע לה שתמשיך לעבוד גם לאחר גמר החופשה. באותם הימים היא יכלה להתקדם מאוד יפה אך סרבה, כי עבודת המשרד לא עניינה אותה. היא רצתה להמשיך ללמוד בבית ספר לאחיות כפי שחלמה. היא הלכה ללמוד את המקצוע בבית חולים בלינסון וסיימה בשנת 1969.

בשנת 1970 התגייסה לצה"ל. בשבת, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, היא הייתה במשמרת וקיבלה הוראות מהבוקר לפנות מטופלים. בהמשך המלחמה ולאחריה היא טיפלה בהרבה פצועים שנחרטו בזיכרונה. לאחר מכן, סבתא המשיכה לעבוד בתל השומר עד ליציאתה לפנסיה.

בשנת 1974 התחתנה והקימה משפחה, ובשנת 1975 נולד לה הבן הבכור, אסף, שהוא גם אבא שלי. סבא וסבתא הכירו במושב בביתה של סבתא רבתא בלה, ואבא ואימא שלי הכירו בביתם של סבתא צילה וסבא חיים שגרים עד היום באותו מושב.

הורי סבתא צילה, פולה והלל, היו אנשים טובים, חרוצים, אוהבי הארץ, ציונים דגולים, שפעלו רבות במפלגת מפא"י שכיום מוכרת כמפלגת העבודה. הם היו מוקפים תמיד במשפחה וחברים אוהבים. סבתא ירשה מהם את אהבת האדם ונתינה לזולת. מגיל מאוד צעיר היא נחשפה למקצוע הסיעוד. דודתה אניה, אחות אמה פולה, הייתה אחות עוד ברוסיה ממנה ינקה את האהבה למקצוע.

סבתא צילה בטקס ברית המילה בבית החולים

סבתא מספרת: "בשנת 1969 סיימתי בית ספר לאחיות בבית חולים בלינסון. התגייסתי לצה"ל וכך הגעתי לבית חולים תל השומר כאחות-חיילת. עם פרוץ מלחמת יום כיפור, עבדנו מסביב לשעון גם מעבר לשעות המשמרת. בתקופה זו היו מתנדבים רבים שבאו לעזור לצוות המטפל והגיעה נערה שהייתה חובשת והיא בחרה להצטרף אלי בסיום המלחמה ללמוד את מקצוע הסיעוד. אנו עשינו כמיטב יכולתנו להטיב עם המטופלים והמשפחות. אז, בתי החולים היו בנויים מביתנים ביתנים, והיינו מוציאים את המיטות של החיילים לדשא מחוץ למחלקה. היו מגיעים מתנדבים שהיו שרים ומנגנים להנעים להם את זמן האשפוז ולהשכיח מהם את מכאובם. תקופה זו הייתה מאתגרת. כך המשכתי לעבוד עד שנת 2012. היום אני שמחה בחלקת האלוהים הקטנה שלי – משפחה ילדים ונכדות".

הזוית האישית

סבתא צילה: זאת השעה להודות לכל העוסקים בזיכרון של העם שלנו לדורי דורות מפעל זה נתן תחושה של שייכות וחוזק דרך החיים אנו צוברים ניסיון חיים ומנסים להעביר לדור ההמשך יש נקודות משבר, אך אנו למודי ניסיון יודעים להתגבר ולאתגר המוטו שהולך ומוביל אותי לאורך כל חיי הוא הנתינה כך חונכתי וכך אני מעבירה זאת לילדיי ולנכדותי.