מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר ממן שם נעוריי אסתר מרדכי ואני סבתא של אסתר נכדתי.

נולדתי בעיראק בישוב ארביל בשנת 1947. לאבי קראו יחזקאל ולאמי פרחה.

משפחתי

אחי הבכור מספר, שבעיראק היינו עשרה אחים. אך לצערי, לא הספקתי להכירם. ככל הנראה נפטרו ממחלות קשות. כמו כן אמי נפטרה מיד לאחר הולדתי, שלושה חודשים מהלידה. כך שעלינו ארצה אבי, אחי ואני לבדנו בשנת 1950 בהיותי בת שלוש בלבד. לא הרגשתי קשיי קליטה מיוחדים.

קבלתי יחס שונה מאחי הגדול, מכיוון, שבאותה תקופה לא היו מתייחסים בכבוד לבנות. תמיד הייתה העדפה לבנים. מעמד הבנות היה נחות, וזה היה מורגש באהבה כלפיי. ביני לבין אחי היה הפרש גילאים מאד גדול, כך שלא היינו כל כך משחקים ביחד, אבל כן היינו עוזרים אחד לשני.

העלייה לארץ

הגענו לארץ באונייה כקבוצה אחת גדולה, שנקראה עולי עיראק. במקביל הגיעו לארץ קבוצות נוספות של עולים חדשים מארצות שונות. כל קבוצה הופנתה למקום אחר בארץ. לא הייתה לנו זכות בחירה. אותנו שלחו לליפתא, כפר נטוש במבואותיה המערביים של ירושלים. מאוחר יותר עברנו למושב זכריה, מושב ליד העיר בית שמש, שם למדתי מהגן ועד כיתה ג'. באמצע כיתה ד' עברנו להתגורר בקריית מלאכי.

למדתי בבית ספר "אחים" בקרית מלאכי. בעבר, ילדים למדו רק שמונה שנים בבית הספר, ולאחר מכן היו עורכים מבחן "הסקר". מי שהיה עובר בהצלחה את המבחן היה זכאי להמשיך ללמוד בתיכון. סיימתי את לימודיי ויצאתי לעבוד בחקלאות, ולא ממש מתוך בחירה. הוריי בחרו שאעבוד בקטיף ובמיון צנוניות, עבדתי שבע שנים ברציפות. בכל יום הייתי קמה בשעה שלוש לפנות בוקר, את העבודה לא ממש אהבתי, אבל מבחינה חברתית מאוד השתלבתי.

ילדותי

גדלתי ללא אימא ביולוגית, אך תמיד הרגשתי חום ואהבה מהשכנות, שדאגו והשתדלו לטפל בי כאחת מילדיהן. יום אחד כשאבי ואחי היו בעבודה, רציתי ללכת לשכנה ואבדתי את דרכי, בכיתי ופחדתי מאוד. אבי ואחי, שחזרו מהעבודה פתחו בחיפושים יחד עם השכנים. אחת השכנות אמרה לאבי "אתה חייב להתחתן", "אתה חייב להביא מישהי שתגדל לך את הילדה". ואכן, אבא שלי התחתן עם מישהי בשם מרים. אהבתי אותה מאד, היא הייתה נעימה. לא היו לה ילדים, והיא התייחסה אלי כאילו הייתי הבת הביולוגית שלה. היא טיפלה בי בחום ובאהבה שלא ניתן להסבר!

גרנו בתוך צריף שהיה בו חדר, מטבח, מקלחת והשירותים היו בחוץ בגינה. אחרי כמה שנים עברנו לגור בבניין בקומה הראשונה עם שני חדרים. גרתי עם אבי, אחי ואמי החורגת. אף פעם לא קיבלתי חפצים מההורים שלי. פעם זה לא היה מקובל להביא הפתעות, בימי הולדת, בת מצווה וכדומה. עבדתי וקניתי לעצמי כל מה שחפצתי בליבי ולא קיבלתי מעולם.

אחד מהתחביבים שהיו לי בילדות, היה לשחק במשחקי חצר. זכור לי שבגן היינו עורכים תחרות ריצה מהגן, שהיה על ההר דרך המדרון ועד לבית. המנצח היה, מי שהגיע ראשון. בתקופתי לא היו מחשבים פלאפונים גולות … היינו ממציאים משחקים כגון 3 מקלות, 7 אבנים משחקים מקוריים ויצירתיים, אבל הכי הכי אהבתי לשחק בכדורגל יחד עם הבנים בשכונה.

זיכרונות

אחד האירועים שזכור לי מהילדות, זה החגים, שחגגנו יחד עם השכנים במושב זכריה. היה מאד כיף כי הרגישו את החום ואהבה ואת הגיבוש השכונתי. החג האהוב עלי הוא פסח מכיוון שהכול נקי, ויש אווירה של התחדשות. במשפחתי נהגו להכין את הברכות ולהכין חרוסת. ולכן, עד היום אני מכינה מספר סוגים של חרוסת: חרוסת בוטנים, חרוסת אגוזים, וחרוסת סילאן וכמובן, מחלקת לכל הסובבים.

אחד האירועים שאני זוכרת ששימחו אותי בגיל ההתבגרות, היה כשאחי התחתן. כל החבר'ה בבית הספר שמעו זאת, הם הרימו אותי על כיסא, שרו, רקדו וקראו "זאת אחותו של החתן". התמלאתי גאווה ושמחתי מאוד. בהמשך לאחר שהתחתנתי אחי וגיסתי נפטרו, הרגשתי מאד בודדה. גיסתי הייתה לי כאחות, נותרתי ללא הורים ואחים.

אחד האירועים העצובים שקרו לי בגיל ההתבגרות, היה הטיול שנתי. כשהגיע זמן לטיול שנתי, ההורים שלי לא שילמו לטיול. המורה ששמעה זאת שילמה במקומם לטיול, ואמרה לי לבוא לטיול עם תיק שבתוכו בגד החלפה, כלי מיטה ומגבות. שמחתי וסיפרתי זאת להוריי, הייתי ממש שמחה ונרגשת. אך, לצערי אבי לא הסכים שאצא לטיול. הטיול הגיע, כולם עלו לאוטובוסים ויצאו, ורק אני נשארתי בבית. כל הלילה בכיתי, שכל החברים שלי נסעו לטיול ואני לא! זה היה ממש מכעיס ועצוב.

לא שרתי בצבא. מלחמה שחוויתי בתור ילדה היא  מלחמת ששת הימים התקופה הייתה מאוד קשה, הרגשנו את הפחד, הלחץ וחוסר הוודאות. המלחמה גבתה הרבה קורבנות. זה היה ממש עצוב. אך בסופו של דבר ניצחנו והתגברנו על כל הצער והכאב.

הקמת המשפחה

אחד החלומות שכל כך רציתי, וב"ה, מתגשם הוא להקים משפחה יציבה. שאני ובעלי נהיה השורשים האיתנים למשפחה ענפה. זכיתי להגשים את החלום. נישאתי לבעלי שמואל בשנת 1971 הייתי בת 24 והוא היה בן 22. הכרנו בדיסקוטק "קליפסו" ברמלה. היינו כמה חברה לקחנו מונית וישבתי לידו, והוא שאל אותי "האם אפשר להיפגש מחר בבית קפה?" לא נפגשנו למחרת רק לאחר שבועיים פגשתי אותו במרכז קניות. ומשם זה נגמר בחתונה. התחתנו ב"אולמי גיל" הייתה חתונה מיוחדת. נותרו תמונות מהחתונה, ועד היום שתיים מהן ממוסגרות ותלויות על הקיר בבית. נולדו לנו  שלוש בנות ושני בנים. תדירות הביקור שלהם גבוהה מאד ואני נהנית מכך. יש לנו עשרים נכדים ועוד ארבעה נינים כן ירבו, ונזכה לראות בחתונתם.

מנהג קבוע במשפחתי, שבכל יום שישי הילדים והנכדים באים לאכול קובה. בשבתות אני מארחת אותם, הבית שלי פתוח לכולם. אנחנו אוהבים אורחים ונותנים להם תמיד הרגשה חמימה וטובה.

אני אוהבת לטייל בטבע ולפגוש נופים חדשים. טסתי לקפריסין, רודוס, איטליה, וינה, טורקיה, בודפשט. התחביבים שלי הם: לגלגל קובה, להכין עלי גפן, לקרוא ספר, למלא תשבץ ובעיקר חיי מטבח. הפעילות שאתגרה אותי והשאירה עלי את חותמה זה ריקודי עם, אני ממש אוהבת לרקוד. יש לי קצב וחוש מוסיקלי, החוג נסגר. אני מחכה שהחוג יפתח שוב, ואוכל לעשות משהו לנפש לעצמי.

כיום אני עוסקת במשק בית. כשלמדתי, לא חשבתי כלל על עיסוק בעתיד. מניסיוני, הייתי ממליצה לכולם ללמוד, להשקיע בלימודים ולשאוף להצליח על מנת, שבעתיד יפתחו בפניכם הרבה דלתות ואפשרויות לעבוד בכבוד, בנחת ובריווח. את כל הוני חיי זמני וכוחותיי השקעתי בילדיי על מנת שיצליחו. תמיד אמרתי: "מה שאני לא קיבלתי ילדיי יקבלו".

המסר שהייתי רוצה להנחיל לדור הצעיר הוא, להיות עצמאים, לשאוף מעלה ולא לוותר, נצלו כל רגע בחיים, נצלו את המשאבים שברשותכם, עשו בחירות נבונות ונכונות בחיים, לא כולם זוכים לשלל אפשרויות.

הזוית האישית

סבתא אסתר: נהניתי מהמפגש עם הנכדה המיוחדת שקרויה בשמי, נהניתי לספר את קורות חיי לדורות הבאים. וכמובן, אוהבת שבאים אלי, מצדי שיבואו כל יום.