מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה מימון, נולדתי בשנת 1952 בחיפה להורים ניצולי שואה. גדלתי בשכונה בטירת הכרמל עד גיל 14, רוב שכניי היו ניצולי שואה, חברים של הוריי מארץ המוצא שלהם הונגריה. שותפות הגורל של רוב המשפחות שנספו בשואה יצרה שכונה ששימשה כעין משפחה גדולה עם עבר משותף. לרוב דיברנו בהונגרית, רק כשהגענו לגן למדנו לדבר עברית וגם היא הייתה משובשת. כשהגעתי לכיתה א' לא ידעתי לדבר עברית שוטפת.

מכיוון שרוב משפחתנו נכחדה בשואה, המשפחה המורחבת הייתה מאוד קטנה. נולדתי בת בכורה לעוד שלושה אחים , וילדותי הייתה מאוד מאושרת להורים חמים ומחבקים. אמי הייתה ניצולת שואה וחוותה את ילדותה בתוך מחנה אושוויץ כשהייתה בת 13.

אמי אביבה בחג פורים

לצערי, כשהתבגרה סבלה מבעיות בריאותיות בגלל החוסרים שהיו לה במחנה, ואני הבת הבוגרת הייתי צריכה לעזור לאימא בגידול וטיפוח הבית.

אבי אברהם "ארנו"

בגיל 14 החלטתי שאני רוצה לעבור ללמוד בקיבוץ. לאחר שכנועים רבים ושיחות רבות עם הוריי הצלחתי במאמציי ונכנסתי לארבע שנים לקיבוץ דליה, שם למדתי עד גיוסי לצבא. התגייסתי בגיוס של בנות הקיבוצים לאחר הטירונות ומיד נשלחתי לקורס של שלושה חודשים ללמוד מחשבים. זו הייתה תקופה שבה החלו להכשיר חיילים לקראת שימוש נרחב במחשבים ב צה"ל. נשלחתי לשרת בבסיס חיל אוויר בתל נוף והייתי שם מזכירה של אלוף טייסת תובלה. אהבתי מאוד את הבסיס ואת החוויה הקהילתית שהייתה בין הטייסים, ששם ביליתי את רוב יומי .

חיילת בחיל האוויר

בשנת 1971 נישאתי לבעלי שלום ולאחר שנה נולדה שגית, בתנו הבכורה. עבדתי בדואר מספר שנים ואמי ז"ל עזרה לי בגידול שגית. לאחר שנתיים, מיד אחרי מלחמת יום כיפור, נולד בני עמית (אבא של אורי). אמי חלתה במחלה ונפטרה במהלך המלחמה. לא הייתה לי עזרה ולכן נשארתי בבית כשלוש שנים לגדל את שגית ועמית .

חיינו החדשים בקיבוץ

חלום חיי מאז ומתמיד היה לגור בקיבוץ, ולאחר שבע שנים שבהן התגוררנו בטירת הכרמל והתבססנו כלכלית, הצלחתי לשכנע את בעלי לעבור לקיבוץ ומצאנו את עצמנו בקיבוץ "החותרים" עם שני ילדים וכלב. מיד כשהגענו לקיבוץ התחלתי לעבוד כמבשלת במטבח. בהמשך עבדתי כאקונומית של הקיבוץ כשנתיים. מאוד אהבתי לעבוד עם צוות מגובש ונהגנו לבלות יחד עם הילדים גם לאחר העבודה. לאחר מספר שנים יצאתי ללמוד בסמינר "אורנים" מטפלות גיל הרך ובית ספר שם עבדתי עשר שנים. במהלך השנים ילדתי את בן הזקונים שלנו אביב.

עם נכדתי אורי 

התנדבות

בשנים אלו שילבתי את עבודתי עם ילדים, בהתנדבות מטעם קיבוץ החותרים. התנדבתי יחד עם עוד שתי מתנדבות וסייענו בקליטת עולי אתיופיה. נסעתי פעמיים בשבוע למתחם הקרוואנים שבחיפה במשך שנתיים. העולים החדשים מאתיופיה שהו שם בתהליך הקליטה, לימדנו אותם להשתלב ולשלב את ילדיהם בגנים ובתי ספר, עזרנו להם ללמוד את השפה העברית, כתיבה וקריאה, רק לאחר שהתרגלו למקום החדש ולאורחות החיים של ישראל, הם עברו לבתי קבע ברחבי הארץ. שנתיים אלו הייתה בשבילי חוויה מעצימה, הייתי אחראית ללמד אותם טיפול בילדים, כולל בישול, קניות ושליחת הילדים לבית הספר עם ארוחות עשר. עיקר ההדרכה הייתה בלימודי הבישול ותחזוקת הקרוואן שבו הם גרו , שמירה על תנאים היגייניים, הגנה ממחלות (הרבה מעולי אתיופיה היו חולים במחלת צהבת c). מכאן והלאה אני מוצאת את עצמי עד עכשיו מתנדבת בתחום הרווחה בעיקר בטיפול בבעיות בירוקרטיות שלהם מול השלטונות.

מימין: אורי ואני מבשלות במטבח אני, משמאל: כלתי שירלי ונכדתי אורי 

כיום אנחנו ממשיכים להתגורר בקיבוץ החותרים, סבים לעשרה נכדים. אביב הבן הצעיר שלנו בנה את ביתו "כבן ממשיך" בקיבוץ ואנו מחכים בקוצר רוח שבמשך השנים יחזרו לגור אתנו בקיבוץ גם עמית וגם שגית ויבנו את ביתם לידינו.

לפני כשנתיים הגעתי לגיל פרישה (פנסיה) אך בהחלטה אישית על אף התנגדות משפחתי החלטתי לעבוד בגן של הקיבוץ. אני נהנית מכל רגע ומקווה להמשיך למצות את יכולותיי.

הזוית האישית

אורי :בתכנית הקשר הרב דורי היה לי כיף ומענין לשמוע את הסיפורים על ילדותה של סבתי ועל המורשת המשפחתית. דיברנו ולמדנו האחת מהשנייה ושמחתי שסבתא הגיעה למפגשים במיוחד בשבילי.

טובה: תמיד סיפרתי לנכדים את העבר של הוריהם ולעתים רחוקות ביום השואה הזכרתי את הסבים, שאפילו אני לא זכיתי לראות. עכשיו לאורי זה ממש היה מוחשי מכיוון שהתמקדנו בזה, אפילו שני מפגשים. המפגשים היו בנויים ומועברים באופן מקצועי ועם הרבה סיפורים מרתקים שכולנו נהנינו לשמוע. אני מקווה שנמשיך עם מפגשים אלו ובמהרה. כשפנתה אלי אורי נכדתי להשתלב במפגשים של תכנית הקשר הרב דורי מיד הסכמתי, לשמחתי פגשתי קבוצה  נהדרת של סבים וסבתות כשמלווה אותנו המורה גילה עם המון סבלנות, מקצועית ויחד עם זאת אמפתית גם לסבים וגם לילדים. תכנית זו נתנה לי עוד ימים של כיף ועשיה עם נכדתי, עברנו יחד חוויה מטלטלת כשעלתה ההיסטוריה שלי כסבתא דור שני של ניצולי שואה.